מלמד להועיל חלק ב · חלק ו׳ סימן ג׳

א. והנה מה שנוגע לספק הראשון כתב הרב השואל הנ"ל וז"ל: לבי מהסס להתיר ולומר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, ואף שאין מחזיקין איסורא ממקום למקום היינו דוקא בשני גופים או מחתיכה לחתיכה אבל בגוף אחד וודאי איתרע החזקה עכ"ל. הנה כנראה הרב נ"י סובר כן מסברא דנפשיה כי אינו מביא שום ראיה לסברתו דבגוף אחד מחזיקין ריעותא ממקום למקום. והנה סברא זאת ודאי אין לה שום מקום, כי הנה לשון אין מחזיקין איסור ממקום למקום אינו מדויק כאן, כי זה הלשון מורגל בפוסקים בדבר ששינה מקומו, ומקורו בדינא דמס' נדה ד' ד' ע"א בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וטלטלוה בזוית אחרת עיי"ש. אמנם כאן בנידון דידן יותר נכון לומר אחזוקי ריעותא לא מחזקינן, דודאי אין סברא לומר מדחזינן ריעותא בחלק אחד של הריאה דיש לחוש שמא גם בחלק אחר יש בו ריעותא ובפרט בריעותא ע"י חולי אין לחוש רק במקום דחזינן דשלט ביה החולי עיין ט"ז סי' ל"ג ס"ק י"ח. וגדולה מזו פסק השמ"ח סי' ל"ו סעיף ה': אם נפחוה מחמת איזו ריעותא הצריכה בדיקה ונקרע הקרום במקום אחר שלא היה שם ריעותא כלל יש להכשיר כיון דנפחוה יותר מדאי. והבית אפרים סעיף י"ד מוסיף דאפילו רק רחוק כרוחב קש ממקום הריעותא כשר. הרי דלא אמרינן כיון דיש ריעותא במקום אחד יש לחוש לריעותא במקום אחר אפילו בנידון זה דיש סברא מדנקרע שם מחמת נפיחה מסתמא היה שם ריעותא רק דלא היתה נראה קודם הנפיחה, זה לא אמרינן, דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, וכיון דאיכא למתלי דנקרע מחמת דנפחוה יותר מדאי אין לחוש.