מלמד להועיל חלק ב · חלק קי״א סימן א׳

איתא בצל"ח לברכות י"ח ע"ב להמאמר שאני קבורה במחצלת של קנים דלכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבין מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף, וע' סי' שנ"ב ובאחרונים שם. וע' מ"ק כ"ז ע"ב בצרדא בר זוזי ופי' המפרש: קנבוס וכן פירש"י בכתובות ח' ע"ב, וע' ערוך ערך צדרא. וע' אחרית דבר בסוף ערוך השלם של החכם קאהוט שכתב בעל הערוך וז"ל: נהגנו ב' כתנות בד להלביש מחופשי תורה (דהיינו המתים), פעמים רבות אמרתי אחת מהן להיחסרה, ומיאנו לקבל ונראה הדבר כעין בקירה (כמו פקירה, הפקר לבטל מנהג קדום) עד שנפטר אדוני (נראה שכיון על אביו) ומנו התחלתי להבצירה, ומאז קבלו הכל ואין ממאן בפצירה (לשון הפצר), ואילו עמדנו בניהוג קדמון לתכריך צדרא (ע' מ"ק כ"ז ע"ב והרא"ש לא גרס אפילו) מפני מחטטי שכבי היתה גדולה גדירא (ע' יבמות ס"ג ע"ב). מוכח מזה דתכריכי צרדא היה בבבל מנהג קדמון, ואפשר דנהגו כן מתחלה מפני מחטטי שכבי, ואח"כ שבטלו מחטטי שכבי חזרו לכלי פשתן. עכ"פ נראה דרבנו בעל הערוך היה מחסר הבגדים וביטל המנהג דב' כתנות. וא"כ בצדק התרתי בק"ק ה"ש למעט בגדי הנשים.