מלמד להועיל חלק א · חלק ק״כ סימן ה׳

אמנם יש עוד תקנה אחרת: להפקיר הלולב, דדבר תורה הפקר אפילו בינו לבין עצמו סגי, כמבואר בח"מ סי' רע"ג וע' א"ח סי' רמ"ו ס"ג בהג"ה. והשתא אי נקיט הקטן הלולב מן ההפקר לדעת רבנן דר' יוסי בנדרים מ"ג ע"א לא הוי דעת אחרת מקנה אותו ובכה"ג ודאי אינו זוכה מן התורה ויכול להקנות אם הגיע לעונת הפעוטות אפילו לדעת הרמב"ם דאתי דרבנן ומפקעי דרבנן. אך יש חששא דילמא הקטן לא יחזור לו ברצונו, ובמקום דליכא למיחש להא יש לעשות כן. ועוד יש תקנה אחריתא דהיינו שהאב נותן הלולב לאשתו או לגדול אחר שיצאו כבר או שיצאו לאחר זמן במצות לולב במתנה ע"מ להחזיר, והאשה או הגדול האחר יתנו אח"כ במתנה ע"מ להחזיר להקטן, והשתא ממ"נ אם הקטן אינו יכול להחזיר אין המתנה קיימת דכיון דהוא לא יחזירנו לאמו אם כן אמו לא תוכל לקיים תנאה להחזירו לאביו ואין המתנה הראשונה של האם כלום וממילא לא יכולה לתתנו לבנה. ואי קשיא א"כ כיון דהאם אין לה רשות לתלת הלולב לבנה במתנה ע"מ להחזיר כיון דלא יכול לקיים התנאי א"כ גם הבן אינו יוצא בתורת חינוך, על זה אומר דכיון שכן דהבן אינו יכול לקנות הלולב באופן אחר אלא אם מחזירו, בכה"ג ודאי תקון רבנן דיכול להקנות דזה הוא כדי חייו ולטובתו כדי שיוכל לקנות ולצאת בו ולכל הפחות מדרבנן יוצא מטעם חינוך. בשגם שמהר"ן משמע דהקטן יוצא מטעם חינוך אף אם מצד הדין המתנה אינה קיימת, דאי לאו הכי מאי מקשה אר' זירא דילמא באמת סבר ר' זירא דצריך ליתן לקטן במתנה גמורה דבמתנה ע"מ להחזיר כיון דא"א לו להחזיר לא הוי מתנה וא"כ אינו יוצא אפילו מצד חינוך, אלא ודאי דלענין חינוך סגי דנראה כמתנה, וא"כ האי תקנתא בתרייתא ודאי סגי אליבא דכולי עלמא.