תשובות מהר״ח אור זרוע · חלק קס״ג סימן ג׳

ולענין שאלתא דשומר אבידה שדחק ה"ר חיים לקיים דברי הקדמונים והלא גם ר"י זצוק"ל דחק בכל מקום ליישב דברי רש"י והקדמונים ואשר כתב בפלוגתא דר' אמי ור' אסי באינו מכיר בעל האבידה כדבריו כן הוא אך בזה לא יחשב לא שכיחא דשכיחא ושכיחא שרואה פרת חברו רצה בין הכרמים וכן החזירה וברחה וכן באבידת קרקע ורבות כאלה ועוד דבכל הספרים גרסינן אי משום פרוטה דרב יוסף פרוטה דרב יוסף לא שכיחא, ולדבריו לא היה לו להזכיר ב' פעמים פרוטה והיה לו לפרש לא שכיחא דידע ליה, ועוד וכי הם גזירות דרבנן דלא גזרו בלא שכיחא בדבר זה כיון שאירע אפילו לא יארע לעולם למה יחזיר ויהנה פרוטה, ומה שכתב רבינו אביך זצ"ל דהיכא דיכול לקיים שניהם איצטרך קרא אדרבה דעת התוספת להעמיד הפסוק באין יכול וסד"א כיון שבאה לו מצוה עוברת כגון ק"ש וסוכה ופרוטה לעני שיניח כתיבת תפילין ושיטוח אבידה והקבלת רבו עד שיקיים העוברת ואחר כך יקיים מצות שהיה עוסק בהם ועל אותו דרך שכתבו התוספות דאי מטרדי בעוברת משתלי הני דעסקו בהו כבר ואת"ל דרבנן גט ארקתא דנהרא עסקינן בסוכה תחלה כיון שקיימו מצות סוכה בלילה ראשונה שהיא חובה וגם יוכלו לקיים כשיגיעו למקום הדרשה יכולין לישן חוץ לסוכה כיון דאי מיהדרי אסוכה הוו מפסדי הדרשה ודוקא טירדת הדרשה אבל טרדת הסחורה לא מיקרי טרדה ליפטר רק בשעה עסק הסחורה כגון הולכי דרכים ביום ליפטר ביום דוקא אבל טרדה דמצוה אף שלא בשעת עסק המצוה וכן משמע לשון הגמרא דקאמר בלכת דידך הוא דמיחייבת כלומר היכא דאפשר לקיים כגון פסוק ראשון אבל לישן בסוכה אינו יכול בשעת הליכתו אבל בלכת דמצוה פטור לפי שצריך כוונה בתפלה ואי אפשר לקיים שניהם ובהדיא מחלק שם בין טרדה דרשות לטרדא דמצוה ומתוך כך פסקו דאנן שאין אנו מתכוונים לעולם חייבים בק"ש והפוטר עצמו מחזי כיוהרא וגם פסקו שעושי מצוה פטורין ביום ובלילה שלעולם צריכים לשמור ומה שהקשה למה יחשב שומר שכר בשביל הפרוטה ואומנים לא חשיבי ש"ש מחמת טורחן, לא דמי דאומן ושוכר מוצאים תמיד אומנות ובהמה להרויח ולהשכיר, אבל אין מצוי מצות אבידה הלכך כשטורח להחזיר לו משתכר פרוטה אי מתרמי עני בשעת שטיחתם, ורבה אמר לך נהי דמפטר לא מקרי הנאה, ולא חשש לפרש הטעם ושמא משום דניחא ליה לקיים וחי אחיך או משום דלא שכיחא וגבי מודר הנאה פליגי בין לרבה בין לרב יוסף מר סבר אפילו לרבה לא יחזיר אחריה אע"פ שבאותה הנאה אינו נחשב ש"ש טורחו מבטל אותה הנאה אבל במודרין אשכחן אסרינן דריסת הרגל גם ויתור ומר סבר דאפילו לרב יוסף דחשיב ליה שומר שכר ואין טורחו מבטל הנאת הפרוטה לענין מודר לא יניח מלהחזיר משום דלא שכיחא וקל להבין למה לא מפלגי בין נהנה ללא נהנה ממעין ושופר יפה חלקו התוספות דבהרף עין יכול לטבול ולתקוע דמן התורה די בתקיעה אחת ור' אבוה תיקן שלשים קולות משום דספיקא דגנח ויליל או כמו שחלקו דההנאה אינה מגוף מעין ושופר רק משום המצוה אבל באבידה ההנאה באה מגוף האבידה ששטחה. ומה שהקשה ממלמדי מדרש הלכות ואגדות דהתם יפטר מלמיתב ריפתא לעניא בשעת לימודו אי מתרמי ליה וממילא לא רצה להקשות כי היא מצוה נגמרה אבל ציצית ותפילין שייך משמוש ופירוד כי צוציתא דארמאי ואותם תוספת שהזכירו מזוזה דעתם משום דשייך שימור בנקיות מחזירים וצואה וגם צריך מימים ימימה והמלוה על המשכון דחשיב שומר שכר לא מחמת מצות הלואה אלא מחמת שימורה ושיטוחה כמו באבדה ממש באינו צריך למשכון משום שומר שכר לרב יוסף ולמסקנא אף בצריך למשכון להשתמש בו איכא מצוה כששוטחו ושומרו, ונא אל תקל לתלמידים כי מקום יגיד להם ורובם תורתם שלא לשמה גם אינה אומנתם גם עוסקים בעיון ולא בגמרא, וצא ולמד מאותו ששלח המדלית קברין בקסרין שלחתיך ללמוד וכו' משמע שלא כעס רק על קבורת המת דאפשר להתקיים באנשי המקום.