תשובות מהר״ח אור זרוע · חלק קמ״ב סימן א׳

אדם שחבל בחברו והלך זה והפסידו ממונו לפני גוים בשעת זעמו, לא ידעתי מהיכן בא זה הלשון שעת הזעם, ואם תקנת הקהילות היא לפוטרו, אפשר שתקנו שלא ילקה על מה שמסר את חברו כי יחם לבבו אבל מלשלם ההפסד שהפסיד לחברו דבר פשוט הוא שלא פטרוהו כי לא בא להפקיע ממון ולהקל על דבר המסירה אלא להחמיר, אמנם נ"ל דישומו דמי חבלתו כל ה' דברים או מקצתו, דזימנין דאיתנהו לכולהו וזימנין דליתנהו אלא למקצתן כדאיתא פ' החובל, ואם נראה שיגיעו דמי חבלתו להפסידו שיפסידו במסירה פוטרין את המסור דנהי דאין דנין דיני קנסות וחבלות בבבל הא אמר בב"ק פ"ק (ט"ו ב') דאי תפס לא מפקינו מיניה, ואעפ"י שפי' ר"ת אי תפס המזיק עצמו דוקא נ"ל שהדברים ק"ו דאפילו ממון המזיק שהוא בעין בידו נתנו לו רשות לתופסו ולא מפקינן מיניה עד דאזיל בהדיה לארעא דישראל כ"ש לא נפיק מיניה ממון של עצמו בשביל גרמא שגרם להפסיד דכל מסור לא מיחייב אלא מקנסא, כמו שמוכיח בירושלמי פרק הגוזל בתרא בנדון זה בק"ו, רואה אני שלא נוציא ממנו ממון דלא מיחייב בשום דוכתא אלא משום קנסא ומדרבנן הוא והכא כלל וכלל לא כיון דדמי חבלתו הוין הפסד מסירתו והוא תפוס ואם דמי חבלתו פחות ינכה דמי חבלתו והשאר ישלם אעפ"י שבשעת הזעם היה כך נ"ל. אמנם יבדק אם תקנת הקהילות לפטור לגמרי בשעת הזעם כדי לקנוס המכים ולמונעם שלא יעשו עוד על תקנת הקהלות, איני חולק דהפקר ב"ד הפקר במיגדר מילתא, ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.