כרך של רומי · חלק ז׳ סימן ז׳

ואומר חמדת הלבבות! הא ודאי לא נעלם מעיני קדשו כי ענין תפלה בציבור אין לו זכר ורושם בין המצות ואפי' מדרבנן. ודי לנו מאי דאתמוהי קא מתמא רב נחמן מאריה דתלמודא לרב יצחק (ברכות ד"ז ע"ב) בשאמר לו שיתפלל בשעה שהציבור מתפללים. צעוק צעק לאמר לו. מאי כולי האי? והכי הלכתא כי אפי' מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לא נפל כ"א בעיקר חובת התפילה הא ביחיד אם היא מדאורייתא או מדרבנן. אבל בציבור אין ריח מצוה בדבר. וכאשר הארכתי במקום אחר אורך היריעה. ועיין בית אלהים למבי"ט שער היסודות דפ"א ע"ד ואכמ"ל עוד. וגם ענין קדושה מקרא דנקדשתי. אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכמ"ש הר"ן ז"ל והדברים ארוכי'. ואם ירצה אחר החג אצוה להמעתיק שיעתיק לו פסק א' ארוך ע"ז שיש לי בחיבורי הקטן כרך של רומי ומשם בארה. ועיין תשו' בשמים ראש סימן קנ"ח שכת' וז"ל. ומודה אני לך שאין דוחין שום שבות הקל לקיים מצות תפילה בציבור ובקל יכולים לדחותה כמו שאמר רנב"י לא יכילנא. ומוסכמת תשו' זאת הרבה עם מ"ש הוא עצמו בתשו' כלל ד' סימן י"ט. ואחר שיתברר דבר זה לאדוני כשמש בחצי השמים. שמצות תפלה בציבור אינה ריח מצוה אפי' מדרבנן. מאין הידים להתיר שום ריח איסור אפי' מדרבנן בדור הרע הזה? והלא מצות לוית המת שהיא מצוה דרבנן ויש מי שמנו אותה לדאורייתא ואסמכוה אקרא עכ"ז הוא בא בתורת האדם להרמב"ן ופסקו מרן בא"ח סימן תקכ"ו סק"ז ויעו"ש דמשום זילותא דיום טוב שני נגעו בה. ואם בהלוית המת שיש בו ריח מצוה כך בתפילה בציבור שאין לה שורש וענף בתלמוד לכל יחיד ויחיד. (כי אפי' איכא מצוה. על הציבור רמיא כמו הקרבנות. ולא על היחידים וכאשר הארכתי) עאכ"ו. ויעיין להרב חוות יאיר בסימן קי"ב מה שהאריך ע"ז והוא נדון דידיה ממש בהליכה לב"הכ מעבר הנהר עם ספינה קטנה וסיים דבריו וז"ל. ואפי' בביטול מצוה דרבים ובר"ה לא נ"ל להתיר ליחיד לבא בספינה להשלים מנין ולתקוע ולהתפלל ברבים אף על פי שיש כאן ביטול כמה מצות דאין לנו מאזני צדק כזה. יעו"ש ובתשובת הנזכרת לא חדלתי מלהטפל בתשובה זאת. ולהביאה בכור הבחינה עם מ"ש כל הפוסקים בענין הביטולים. ומכללם מ"ש בתשובת בשמים ראש סימן שנ"ט ועם מ"ש הרב האר"י הח"י עצמו לעיל סימן ט'. ועלתה מצודתנו דבאמת דינא קא משתעי ותכלית הענין כך הוא. דאף על פי דאנו מתירים בז"הז כמה מיני הוצאות מפני שאין לנו עתה ר"הר וכיוצא מאלף קולות וטעמים מספיקים. עכ"פ כדי לקיים איזה מצוה קלה או חמורה דינא יתיב שלא להתיר אפי' איסור קל מדרבנן בשום אופן. שהרי מאחר שראינו שחכמים העמידו דבריהם. וביטלו כמה מצות. ומן הדין עד היום (שאין לנו ר"הר דאורייתא) ולמחר בכלל. אנו מחוייבים לקיים מאי דאמור רבנן. ולבטל כמה מצות מהטעם שכתוב בתשו' בשמים ראש הנז"ל. א"כ בכל מצוה ומצוה איתא להך טעמא שאם תתיר בשביל תפלת ציבור וקריאת ספר תורה הקל למחר מכ"ש יתירו בשביל ערל ואזמל ושופר החמורים ודאורייתא. והוא ק"ו אדיר וחזק. וע"כ דינא יתיב שלא לסמוך ולהתיר אפי' שבות דשבות בשביל שום קיום עשה. זהו באמת תכלית כונת האר"י הח"י ז"ל ואם קיצר. והם דברים קרוים והולכים לתומם בפשטי הסוגיאות הגדולות. והשמועות הרחבות ואכמ"ל עוד ומעתה יקבל תשובתו כולה כמות שהיא. ותמהני עליה דמר שיחל"א. דאחרי שנפסקה ההלכה דאין בין יום טוב לשבת כי אם אוכל נפש והוצאה וההבערה מה לנו לידע איך נפלו הדברים מתחילתן במחלקותן הידוע והמפורסם? כי המחלוקת אשר נפסקה הלכתא בש"ע שוב אינו עושה חיל לשים ענין. ובקושי מצא הרב חכם צבי סוף סימן צ"ט לסמוך על חולק של פסק הב"י בשעת הדחק והדברים ארוכים. כ"ש בדור הרע הזה כי אין ספק כי המורה המתיר דברים כאלו הא ביחיד בלי ועד חכמים גדולים שבכל חלקי הכדור הגדולים בחכמה וביראת חטא. הא ודאי עבריינא יתקרי וידוע כי דבר התמוה לרבים אסור להורות אפי' שהוא היתר מכל הצדדין ומ"ש הט"ז שם ביו"ד סימן רמ"ב סק"ט. כבר כתבתי הפסק אחר שהוא בדבר שיהיה על משקל תשו' הרשב"ש סימן תקי"ג. ולא בדברים דהונהג בהם איסור לכ"ע וכיוצא לזה. כי ע"כ כל עיקר שאלתו אינה אלא ודאי כי אם למרס בדם אהבה מר"ס מרסנ"א כי חלילה לי לחשוב כי מני"ר נר"ו שלם בחכמה וביראת חטא יסתפק בדבר פשוט כזה. ורק אין דבר שו"ט יגדל ממעל לחש"ב ויז"ל רנ"ו ראות נה"ר גם חסי"דה ובנפש נענה. דוה לבב. אין דעתו מיושבת עליו כי גרשוני היום מהסתפח בנחל' ה' נחל' זו ירו' עד ישקיף ה' משמים ויוציאני מכור הברזל. ונתן לי לחם לאכול ושבתי בשלום אל בית אבי בית פלט"י א"ל בי"ן עז"ן:?