כרך של רומי · חלק כ״ד סימן מ׳

הב' שהעד הא' אומר ששאל לה שטפשיט ידה והיא פשטה ידה ותחב לה הטבעת והב' אומר דכיון דירדו נעוצים לא עשה הנער כי אם שלקח ידה מתחת זרועותיו ותחב לה הטבעת. דבהכחשה זאת איכא תרתי לריעותא האחת דהוא דבר ניכר ונשמע אם אמר לה תפשוט לי היד ואם היא פשטה ידה דהוא ענין נוגע לשני החושים חוש השמע והוש הראייה וכל כי הא לא טעו אינשי בהכי באין מי שיוכל להכחיש טבעו של עולם ובפרט באנשים הנמצאים במאורע צר ומצוק פתאומי כזה לפי דבריהם. שנית דיש נפקותא גדולה בין עדות הע"א לעדות הב' דבעדות הא' עפ"י תוספת ביאוריו במעשה שהיה איתברר לנו השומעים דהיה רצון הנערה בתחילה ובסוף מבלי שום ריח ספק שהרי שאל שתפשוט ידה והיא עשתה מעשה נפלא לפשוט ידה וקיבלה קדושין הרי רצון המוחלט בתחילת קבלת הקידושין והוסיף עוד לברר עדותו שגם אחר קבלת הקי' סגר הקי' באגרופה וחיבק ידה על לבה ובין דדיה דכל הביאורים הנפלאים הללו מוציאים אותנו השומעים מכל מין ריח ספק אונס והוא הכחשה גמורה לנערה הטוענת לפנינו שהשליכה הטבעת ושעלתה בוכה אצל השכנות לא כן בעדות הב' דלפי עדותו לא די דלא ביאר הדברים הארוכים האלה המורים רצון הנערה אלא אדרבא לפי תורף עדותו נותן יד לנו השומעים לכוין דבריו עם הכחשת הנערה. דהנה מה שבאו נעוצים ז"בז אין בו ראיית הרצון מפני שהיו מורגלים מזה ג' שנים להיות יחד ואוכלים על שולחן אחד כאחים ולא יתפרדו והיתה היא לבה גס בו מרוב תמימותה כי אביה כל אשר יש לו נתן בידו כנודע ומפורסם. א"כ מזה אין כאן שום אומדנא שהיו קידושין רצוים מצידה כי תלינן כן באהבה קדומה סתמיות שביניהם ובתומה הולכת. וא"כ לא נשאר לנו לדון בדברי העד הב' כי אם מה שהעיד במעשה הקידושין וכשאנו באים לאמוד במה שהעיד במעשה הקידושין כמצאנו כי נדרשנו כמעט מכוין להכחשת הנערה שהרי הוא אומר שבלתי שום דבור ושום מעשה קודם הקידושין תכף לירידתם הוציא הנערה ידה מתחת זרועו ותחב לה הטבעת ואמר הרי את וכו' ותכף חזרו ועלו ואופן מסירת קידושין כאלו מלבד שמכחיש כל דברי העד הראשון כמובן ופשוט.