ואניאומר דאחרי המחילה לא השגיח היטב בדבר דהא אחד הרואה בתשו' שמחת יו"ט סי' י"א וי"ב דמ"ט ע"ג שהביא מדברי התוס' דחליצה חשיב דבר שבערוה וע"ז מר הוא דאמר שם ברמ"ג ע"א דכיון דאית לן ס"ס להקל שלא להצריכה חליצה הא סוגיין דעלמא אזלא דס"ס דפלוגתא דרבוותא ס"ס הוי בענין איסור ע"ש הרי מפו' מדבריו דאפי' בדבר שהערוה הוה אזיל מר בתר המקלין אי לאו דהיה התם הח"ס נגד דעת מרן כמו שיע"ש. וגם מאי דחזינן ליה למהריט"א בתשו' ברך משה סי' ל"ד שחשש להחמיר בס"ס דפלוגתא דרבוותא מ"מ בתלת ספקי פריש ותני שם פעמים שלש דאזיל מר להקל כהסכמת הכנ"הג כמו שיוכל הרואה לראות וא"כ איך יתכן שבתשו' שמחת י"ט סי' ע"ה יפריז הרב להחמיר גם בתלת ספקי אם לא דהמעיין בדבריו שם ישפוט בצדק דמה שתפס להחמיר גם בתלת ספקי יסודו של דבר היה מפאת טעם האחרון שכתב שעיניו ראו למרן בתשו' שהצריכה גט גם שהיו הני תלתא ספקי עצמם ופשיטא שאין לנו לעשות ס"ס להתיר נגד דעת מרן וכמ"ש שם בסי' י"א אכן מה שכתב תחילה דגם בתלת ספקי דפלוגתא שהמציא הכנ"הג ס"ס כבר שדי ביה נרגא הר' עדות ביעקב סי' ח"י לא היה זה לעיקר רק עיקר סמיכתו היה על טעם האחרון וממיל' ריווחא דאין נסת'ר מחמת'ו ממ'ש כאן למקומות אחרים ודבריו כחדא אזלין וכחדא שריין וכדאמרן:
כרך של רומי · חלק כ״ד סימן קכ״ז
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Livorno, 1876
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך כרך של רומי, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.