כרך של רומי · חלק י״ח סימן נ״ז

ד' המקצוע הד' הוא ס' הרשב"א והר"ן ושורש דבריהם מאיש לוקחו הוא הרמב"ן בנימוקיו כמו שנדפסו מחדש לא כביר בס' לקוטות הרמב"ן שהקשו עלה דרב שקרא את המגילה בי"ד ובט"ו בהוצל ובטבריא והאריכו וזו הלכה העלו דהגם דס' דרבנן לקולא וא"ת כן אתה מעקר תקנתא דרבנן ומבטלו ממצות מקרא מגילה ועיין להרב מש"ל הל' מגילה שתמה על הר"ן ממ"ש בפ' ע"פ עלה דאמרי' כולהו צריכים הסיבה כתב דאע"ג דקי"ל ס' דרבנן לקולא אי נזיל לקולא צריך לפטרו לגמרי ומיעקרה מצות הסיבה ומ"ש דהתם קרי ליה מדת חסידות ותי' דבמגילה לא מיעקרה המצוה מישראל והכא מעקרה. ויש להאריך בכ"ז אלא שאין הפנאי מסכים עכ"פ אומר כי לדעתי זהו דעת הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג הל' מגילה שהקשה גבי טומטום אמאי אינו מוציא מינו מכח דהוי ס' זכר ס' נקבה ואף אם הוא נקבה ס' שכנגדו הוא נמי נקבה ואשה מוציאה את אשה והו"ל ס' דרבנן ולקולא ותי' ב' תירוצים האחד דמגילה שאני דתקנתא דרבנן היא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. והב' דס"ס דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא אמרינן עי"ש. וספרי האחרונים מלאים זיו ומפיקים להקשות על ב' תירוצים הללו באורך וברוחב ולדעתי המעט כל ב' תירוצים מכוונים אל יסוד אחד דכיון דאנו מבטלים אותו מלעשות מצוה או תקנה לגמרי ע"י טענת ס"ס לא מבטלינן ליה והוא קרוב לענין בכור פטר חמור ויותר מזה. ולמה לא ישתדל לעשות המצוה כמו הסיבה או המגילה או הטומטום יוציאוהו ידי חובה איש מאישי ישראל בא באנשים לצאת מכל מין ערעור וחד מיני אלף ספיקות. אה"ן דאם נמצאו בעיר אחד לבדם ב' טומטומים הא ודאי תיהני להו הך ס"ס ויוציאו זא"ז. ועם שיש להכניס פילא בקופא דמחטא ולחלק בין הנושאים איזה דקדוקים ושנוים וכיוצא עכ"פ האמת יורה דרכו והפשט לא יופשט שכל שיעלה בידינו שיצא הדבר מידי ריח ספק ותעבד מצוה מן המובחר עבדינן בלי ספק. וכמ"ש רש"י ביבמות דמ"א ע"ב ד"ה הרי קטנה ה"ד לעיל וז"ל אכל היכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהתר עכ"ל וכן כתב המאירי ז"ל על כל סוגיאות פ' ד' אחין מדכ"ז עדכ"ח וז"ל כבר ביארנו שכל שיש כאן חליצה פסולה וכשרה מחזירין על הכשרה ואפילו שתיהן פסולות מחזירין על אותה שאיסורה קליש א"ד ע"ש. הוא הדבר אשר דברנו שכל מילתא דאיתיה בתקנתא לעשות המצוה כתקנה ומן המובחר לא משגחינן אחר פיטור הספיקות לאותו איסור אלא מרחיקין מעל אותה מצוה דרכנו ותפסינן אחרית מצוה שלימה יוצאה וראשה פרוע בלי שום חשש ריח איסור והוא ברור ופשוט. וראיתי למוה"ר ז"ל בס' ארעא דרבנן אות תנ"ה שהקשה על קרוב ליסוד זה ממ"ש הרמב"ם בפי' המ' בריש מס' דמאי וז"ל. ומתקבצות בהם ב' הספיקות הא' אם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור ס' הוציאו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספקי לקולא עכ"ד יעו"ש. הרי שגם תו"מ שהם מ"ע אפילו לכתחילה אמרינן הכי ס"ס לקולא א"ת קושיתו ז"ל והאמחי"ר לאו שמא מתייא דכאן הוא ספק ממון ואמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואין אנו מחייבין אותו לעשר מס"ס ואה"ן דאי הוה אפשר בהפרשה לעצמו כמו הפרשת טלה דבכורות אפשר לדעת רש"י והרא"ש וסיעתיהו הנז"ל היינו מחייבים אותו כיון דלא מפסיד מידי אבל לדעת הרמב"ם ז"ל כבר גילה דעתו להפך וכנז"ל. אלא דמה שיש לעמוד על דברי הרמב"ם אלו הוא זה דכיון דמספקא דממונא אתי עלה למה ליה למהדר אתרי ספקי כדי להקל תיפוק ליה דאפילו בס' דאורייתא דממונא והוא באחד לקולא כמו ס' בכור. וזכורני שיש במפרשים טעם לזה והוא דאי אתה אומר ס' דממונא דאורייתא לחומרא וחייב ליתן הרי אתה מספי בידים ס' איסור גזל לאחר וע"כ ס' חדא דאורייתא בממונא לקולא איך שיהיה אם יהיה מטעם זה או מטעם אחר. הרי ספק בכור לפנינו והוא באחד ומי ישיבנו לומר פרעהו לכהן אל תעבור. והלכה רווחת היא אין כאן לכהן כלום וא"כ באמת קשה לי למה מהדר הרמב"ם במעשרות אתרי ספקי וצריך לימוד הרבה על בוריו וכבר צוחנו כמה פעמים כי איני מופנה מכל הצדדים. ושמעתתא בעיא צילותא ואיננה: