כרך של רומי · חלק י״ד סימן ט׳

ה' להרמב"ן בס' ת"ה ה"ד מב"י סי' שמ"ה דאבילות יקרא דחיי הוא וז"ל הרמב"ן בס' תורת האדם אות באות אחר שהביא הברייתא כצורתה (לבד השנויים הנרשמים לעיל) סיים וכתב וז"ל ויראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר אבל הקרובי' הראויים להתאבל קורעין דקריעה חיובא היא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו אבלות והיאך עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו אבילו'? ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליו אלא אוננין והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל עכ"ל הצריך לעניננו ובאמ' זוהי שקשה על הרמב"ן ז"ל מה יענה לסוגיית פ' נגמר הדין שהביא בידו הלח"מ ז"ל שמשם תורה יוצאה דאבילות הוא יקרא דשכבי וסוגייא בדוכתא עדיפא וזה מן התימה על הרב לח"מ ז"ל שכתב בפשיטות אבל הרמב"ן ז"ל חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת אבלים משמע דמתאבלין אבל הסוגייא הנזכרת מסייעת לרבינו כדכתבינא ותמיה לי על דבריו תרתי חדא הא דאמרן דאי מדאמרי' ברכת אבלים משמע דמתאבלין א"כ תקשי על הרמב"ם ז"ל דפסק תרתי דסתרן ויבאר הלח"ם ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל תחילה ושוב ישמיע לנו כמאן ס"ל ומאי אהני לן דהודיע לנו דס"ל כסוגייא דפ' נגמר אחר שדבריו הם כס' החתום ולא סיפיה רישיה? וזאת שנית קשה ע"ד ז"ל דאי סוגייא דפ' נגמר עיקר מה כחו של הרמב"ן ז"ל לחלוק על הרמב"ם ולהניח סוגייא ערוכה מפני מה שנמצא במס' חצוניות דאומרים עליו ברכת אבלים דמשמע מינה דמתאבלין אימור דבפי' איתמר דמתאבלין משום דס"ל דאבילות הוא כבוד החיים עכ"ז היה לו להרמב"ן ז"ל לפסוק דאין מתאבלין מאחר דהלכה רווחת היא בתלמוד דידן דאבילות יקרא דשכבי הוא? ובכל אלו הדברים הקשים בטבעם היה לו להלח"מ ז"ל לעמוד עליהם ולבררם ולנתחם ולא להניח לנו דברים סתומים וחתומים וזוהי מן התימה על הרב שלחן גבוה יו"ד סי' שמ"ה דהביא דברי הלח"מ ז"ל הללו וסמך שתי ידיו עליו וכתב דמרן ז"ל פסק בהרמב"ם ולא חש לקמחיה של הרמב"ן ז"ל ולא נתעורר מכל האמור: