כרך של רומי · חלק י״ד סימן י״ג

ט' דאף אם נאמר דאצטריך תנא לאשמעינן להקל לבל נטעה ונאמר דדוקא בעליית הגג או לראש האילן בעינן אמירה קודם דאפשר לומר דהוא היה בדעתו לעלות ולא ליפול. ואפי' אם היה בדעתו כן עכ"ז אין הדבר מבורר כביעתא בכותחא שהוא פגע בעצמו וידו ממש כמו שהוא בעניין מצאוהו חניק וכו' דנראה דהוא פגע בעצמו דאם היה אחר לא היה לו צורך לתלותו באילן כדי לחונקו ואף אם ת"ל דזה האופן אפשר לתלותו באחר עכ"ז במושלך על הסייף ובפרט לפי גרסת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דגריס על סייפו דזה הוכחה גמורה שהרג עצמו בלי ספק ושלזה כתבו באחרונה מושלך על סייפו על דרך זו ואין צריך לומר זו (יעיין יעיר אוזן אות וי"ו) כהרגל התנא בכל המקומות ובאופן בזה הוה ס"ד למימר דהוי כאלו אמר בפירוש כל שמעשיו מוכיחין שהוא טרף נפשו ואין לך מע"ל גדול מזה ולזה אתא תנא לאשמועינן דגם זה לא הוי מע"ל והטעם הוא דכל שלא ראינוהו אופן מיתתו ומה היה בדעתו קודם לכן אם באמת מעשיו מוכיחין וסדר מיתתו שהוא איבד עצמו בלי ספק ולא יד אחר פגעה בו עכ"ז נוכל לומר שהיה שלא לדעת דאפשר נכנס כו רוח רעה ונשטתה ומתוך שטותו ואבידת דעתו פגע בעצמו ובנפשו דיבר וכמו שכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל סי' קי"ד הובאה ג"כ בתשו' מוהר"ם מינץ סי' ק"ו וז"ל ודמיא למצאוהו חנוק ותלוי באילן דאין זה בכלל איבד עצמו לדעת אעפ"י שהיא מוכיח שהוא עצמו עושה אמרינן דילמא רוח בעתתו ואין בכלל פורש מד"ץ דפורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד יעו"ש הנה גם אם נאמר כן ויהיה כן הפירוש בעיקר דין זה דאנו חוששין לרוח רעה וכיוצא א"כ יגדל התימה מה לי אנו רואין אותו מושלך על סייפו שודאי איבד עצמו? ומה לי אמר שרוצה להפיל עצמו או ליהרג ונפל או נהרג? ומאי שנא במושלך על סייפו תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו ובאמירה לא תלינן ברוח רעה ושלא מדעתו? ולמה לא אמרינן שהרוח שנכנס בו והוא שגרמה מיתתו הוא עצמו אילצתו להוציא בשפתיו כדרך השוטים ותכף לעשותו מעשה וליאבד עצמו מן העול'? ומאי אולמיה באמירה יותר? ובפרט למה שהוסיף הרמב"ם ז"ל ועלה מיד רוצה לומר שתכף שאמר עלה והפיל עצמו דא"כ יותר ויותר יש לתלות ברוח רעה שאותו הרוח רעה שאילצתו להוציא בשפתיו דברים אלו הוא עצמו ר"ל הרוח לא הרפהו עד שהוציא אמירתו בפועל ודבר זה באמת קשה למצוא בו טעם מספיק?