כרך של רומי · חלק א׳ סימן י״ג

ואם האומה הזאת חושבת דבר זה לכבוד ולתפארת ולהכנעה לעבוד עבודתה. ע"פי טעם עצמי או מדומי גם האיש הישראלי שנשתקע באותו העצם או באותו דמיון. רצונו לכבד בו אלהיו ישתבח שמו לעד היעלה בדעת שנגזור אומר להישראלי שיכנע לבבו במו'סיקא המזכרת לו הלכות מלכים ומלחמותיהם. או דברי חשק וכדומה האם נלחם נלחם בטבע היהפך כושי עורו? הא ודאי הוא מן הנמנעות בטבע קיים ואם יאותו לנו האנשים בעל כרחם באמור להם שהוא אסור (מה שאינו) וישראל קדושים סובלים ושומעים לקול מורים. מה נענה ביום שידובר בנו הגנאי והלעג של אומות הבאים לבית תפלותינו. אשר לא ראו ואשר לא שמעו נגינות שותי שכר בעת רצון ובמקום מקודש. והלא מקרא מלא דבר הכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ר"ל שנחויב לכבדו בכל מין כבוד הנפש העצמי והמדומי אשר כל גוים יאמרו תמיד מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל וע"ז יקרא בית תפלה לכל העמים וזהו מה שלמדנו הרשב"ש ז"ל לכבד בית הכנסת אפילו בכבוד המדומיים מפני לעג הגוים והוא ברור כשמש. וכיוצא לזה ראיתי בתשובת הרמב"ם מועתקת מלשון ערבי הובאה בהרדב"ז ח"א סי' צ"ד בשאלה. והיא על התקנה שתיקן הרמב"ם במצרים להתפלל תפלת ח"י בקול רם בלי חזרה נגד תקנ' התלמוד ונתן כמה טעמי' על תקנה זאת ובסוף דבריו שכ' שעי"ז יהיה הדבר הולך על נכון ויושר ומונע טורח האריכות ויוסר חילול השם שנתפשט בין הנכרים שהיהודי' רוקקי' וכחים ומספרים בתוך תפלתם שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו וזה היותר נכון וראוי אצלי כאלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי וכתב משה ע"כ וכן העיד עליו הרב רבי אברהם הנגיד בנו הובאה תשובתו שם בהרדב"ז ובתחילת ספר מעשה רוקח באורך ע"ש בדבריו. הנך רואה כמה גדול לעג הגוים עד שמפניו עמד הרמב"ם וביטל תקנת חכמי התלמוד ז"ל. כ"ש אנן בדידן שלנו לחוש הרבה ללעג הגוים הבאים בית תפלותינו. כל שבתקנתינו מלבד שאין אנו מנגדים לשום תקנת חכמי התלמוד ולא דברי קבלה ודברי סופרים קלים וחמורים. אלא אדרבא אנו מפארים ומעטרים בית אלהינו בכבוד הנפש העצמי והמדומי אשר מטע' זה אדחיא מנדון דידן מ"ש הרדב"ז שם באותה תשובה לדחות אותה תקנה שכתב וז"ל ולענין מה שטענו שיהיה טורח גדול לצבור ויאריך הסדר. כל זה פטומי מילי נינהו שהרי יכולין לקצר ברחמנות שמרחמים על המתים אשר מתו זה כמה שנים שבזה מפסידין חצי זמן התפלה והוא ענין בלתי הכרחי ודחוק לשכר וקרוב להפסד ואין כאן מקום לחקירה זאת. ומ"מ הדבר ברור שיכולין לקצר בזה מה שמאריכין בחזרת התפלת והותר. ולענין מה שכתב הרב ז"ל שיש חילול השם. הנה בזמן הזה נסתלק זה הטעם.שאנו גרועים יותר מזה בעיני הנכרים בעונות שהרי תפלותינו חושבין אותה לכפירה ותורתינו אומרים שהחלפנו אותה והוספנו וגרענו וכאלה רבות עמהם. וכיון שבלאו הכי כאין אנו בעיניהם. נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבים מן הדין כיון שלא הועלנו כלום וכ"ש שבהתבטל הסבה הראשונה (ר"ל אריכות הרחמנות וההשכבות שעל זה קצים ומספרים וכחים ורקים) תתבטל גם זאת (י"ל שע"י הקיצור ברחמנות לא יבאו לספר בב"הכ וממילא לא יהיה לעג הגוים) עכ"ד הרדב"ז ז"ל וכל ישר הולך עיניו יחזו כמה רחוק נדון הרדב"ז ז"ל מנדוננו. הראשון מה שכבר כתבנו דבנדוננו שאנו חוששין ללעג הגוים לא מפני זה אנו מבטלין שום דבר מתקנת חכמי התלמוד אלא אדרבא מפארים כנסיותינו בדברים מושכלים וכאמור. לא כן בנדון הרדב"ז ז"ל. וכבר הוא קורא בגרון שכתב כיון שבלאו הכי כאין אנו בעיניהם. נעשה אנחנו מה שמחויבין מן הדין. נמצא דמה שאנו מחוייבין מן הדין אלצתהו שלא לחוש ללעג הגוים כיון שבלאו הכי כאין אנו נחשבים בעיניהם. הא לאו הכי ודאי שראוי לנו לחוש והוא האמת. זאת שנית שהרי מדברי הרדב"ז עצמו אתה למד שאם אנו חשובים בעיני הגוים אשר אנו חוסים בכנפיהם ראוי לבטל אותה תקנה מפני לעג הגוים. וכמו שכתב נעשה אנחנו מה שמחוייבין מן הדין כיון שלא הועלנו כלם. דוק מינה הא אם הועלנו לא נעשה מה שאנו מחויבים והוא ברור מדבריו. א"כ בנדון הרדב"ז שהיה מדבר מלעג הישמעאלים שבאמת ובתמים אמונתנו ותורתנו כאין בעיניהם ולחרפה ולכפרות וכמו שכבר התמרמר על זה הרמב"ם בסוף אגרות תימן וז"ל ואתם אחינו ידוע לכם שהקדוש ב"ה הפילנו במהמורות עונותינו בתוך אומה זאת שהיא אומת ישמעאל שדעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך ואויבינו פלילים ושלא תעמוד על ישראל אומה אוייבת ממנה. ולא אומה שהרעה בתכלי' הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו שאפי' דוד ע"ה כשראה בר"הק כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בל' האומה מרעת בני ישמעאל ואמר אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר וכו' עי"ש בדבריו באורך. ועיין עוד בתחילת האגרת בענין מה שטוענים עלינו שגררנו שם מחמד מהתורה עי"ש באורך. הרי שגם הרמב"ם ז"ל לא נעלם ממנו כל זה. ועם כל זה כתב מה שכתב ותיקן מה שתיקן. איך שיהיה עכ"פ הרדב"ז לא דיבר כי אם על אומת הישמעאלים אשר לא ידעו ולא יבינו בעיקר שורשי הדתות וגם לא ידעו ערכינו שבאנו תחת ממשלתם עבדי' לקוחי' למות ובזמן מלכותנו וגדולתנו הם היו באותו זמן ערבים במדבר משולים לחיות יער ממש. לא כן אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים תמיד אחר האמת ועל פי עומק חקירתם וחכמתם מצאו שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלהינו בידינו. עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו ומנהג תפלותינו מצד עצם התפילה והעבודה חלילה לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים. אלא אם יקרה התלוצצות. הוא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו. ובפרט בבתי תפלותינו. ובדומה לזה. וכמה חכמים גדולים מהם כתבו כמה חיבורים בשבח עבודתנו ובקבלתנו ועד היום כמה פקחי' גדולים בדור דעה אשר אנחנו בו מתאמצי' ומתגברי' להטיב אחריתנו ולכתוב עלינו טובות ודברי נחומים ואף גם איזה מנגדים מהם מעולם לא דברו סרה על עצם עבודתנו ותפלתנו אלא מפני שראו בספרינו כמה דברים נגד הגוים ושהרחיקה אותנו תורתנו מהם ומעבודתם והתירה לנו לשנוא אותם. מזה חשבו. שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני. וכיוצא לזה. וטעותם כבר נתגלה זה כמה אלפי פעמים מחכמי הישראלים וחכמי הנוצרים גופם שכל זה גרם מיעוט השגחתם בשורשי הדברים. בין הגוים הקדמונים עכו"ם שהיו הם בעצמם משחיתים קבוץ המדיני בעבודתם הנכריה ושם ישפכו דם בניהם ובנותיהם. וניאוף וכל תועבת ה' יחדו נשקו. שעליהם הפליגה התורה לשרש אחריהם. לא כן הגוים האלה הכל לאידך גיסא עוסקים בישובו של עולם ומאמינים בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית ובאלה רבות עמהם ומה לי להאריך בדבר ידוע ומפורסם ודברי אך למותר. המורם מכל האמור דהפרש גדול בין הישמעאלים והנוצרים בפרט זה שמעולם הנוצרים לא חשבו תפלותינו ועבודתנו לכפירות ולחרפה כמו שכתב הרדב"ז על הישמעאלים. ואדרבא משבחים ומפארים סדר תפלותינו ואחדותנו בו יתברך שמו. וא"כ אחר שאנו נערכים בערך נכבד בעיניהם גם הרדב"ז מודה שראוי שנתקן כל מעבדינו ובפרט בתי כנסיותינו. כדי שלא ילעגו עלינו לאמר תורה מפוארה בכלי מכוער. מאחר שיודעי' ערך התורה והמצוה והתפלה ומועתקים ללשונותם בארצותם בנודע. חזרנו לדברי הב"ח ז"ל ונאמר כי אילו הרב ב"ח היה מדקדק היטב ומחלק בין הנושאים בין המוס'יקא שיש בה טעם עצמי ומדומי למצבה שהוא חק בלי טעם. לא היה כותב מה שכתב ובפרט אילו נתגלתה בימיו תשובת הרשב"ש שהוא נחשב מן הראשונים הוה הדר ביה בלי ספק. וכן כתב הגאון הרמ'ז בס' חק"ל בא"הע סי' על מוהרש"דם שאלו היה רואה תשו' הרשב"ש היה הדר ביה והאמ' אתו. ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמי"רנא יע"א ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים. שהיו משוררים גדולים על משקל המוסי'קא ובראשם הר' המופלא אברהם הכהן אריאש זלה"ה. ולמשקל המוסי'קא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה נקראת אצלם חיזון. היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם ללמוד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב. והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ומעשה רב כזה הוא סיוע גדול על כל האמור ומפורש לעיל ודי בזה. ושוב אחר סמוך מצאתי בתשובת הגאונים קובץ גדול סימן קנ"ב וז"ל וששאלתם. זמרא במנא. פי' שם סוגי דזמרא שאינו בלשון הקדש בין דמנא בין בפומא מנא לן דאסור וכן חזן המנגן בלשון ישמעאל דכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ואסיקנא אפי' במשתה אסור ע"כ לשון תשו' הגאונים ז"ל הדי להדיא שלא אסר לחזן הכנסת אלא לשון שאינו לשון הקדש. אבל על גוף הניגון במילות הקדושות לא איכפת ולא מידי והסברה מכרחת כן בלי ספק דאם תאמר דגם הנגון של העמים אסור. ומצא בעל דין לחלוק ולומר מהיכן נשאר לנו הישראלים הנגונים והקולות ערבות של שירי דוד נעי"זו הנשמעים בערי קדשנו והלא מקרא מלא דיבר הכתוב איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. וממילא נשתכח כאשר הוא האמת (ואומרים שלא נשאר לנו כי אם נגון לדוד ברוך ה' צורי. דוקא מתרי טעמי חדא שהוא קול ממהר ומתגבר כקול שירי המלחמות ממש. וזאת שנית והוא פלאית שכל ישראל בכל מקום שהם האסיים והאפרקיים והאיברופיים כולם משתוים בנגון מזמור זה דבר פלא מה שאין משתוים בשום נגון התפילות והעבודות כי בארצות ישמעאל כל נגוני התפלו' הם כנגוני ישמעאל ובארצו' אדו' נגוני אדום ובנגון מזמור זה כולם משתוים ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק מהנז"ל שעור גדול ממדינות גדולות שבהם דקדקתי בזה וראיתיהו אמת והווידים מוכיחות שזה הקול נשאר לנו ירושה מאבותינו ותו לא) ובכל מקום שגלו נתלמדו ישראל נגוני אותם הארצות ובא"י וכל ערביא קול נגוני התפלו' והקדישים והקדושות כולם על נגון ערבי ובטורקיא קולות טורקיות ובאדום קולות אדומיו'. ומי יוכל להכחיש את המוחש האם נאמר דכל ישראל שגו ברואה אלא ודאי דלא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקודש אבל על הנגון מה נוכל לעשות מאחר כי לא נשאר לנו זכר נגונינו הקדושים וע"ז יפה דקדק הגאון ז"ל לומר שאינו בלשון הקודש ולא אמר שאינו בנגון הקודש דמהכן בא לנו. וכן בסו"ד דקדק ואמר וכן חזן הכנסת המנגן בלשון ישמעאל אפי' במשתה האמת אגיד דכל ימי הייתי מצטער במה שהייתי רואה לכמה חסידים ואנשי מעשה שלא היו מטין אזנן ולא מניחין לנגן בא"י תו"ב אפי' בטיולים בלשון ישמעאל. אם לא הפיטן היה מסדר שיר ל"הק על אותו משקל באותו נגון החדש או הערב ואני מפני רצון הרב החסיד מוה"ר הגדול מוהרח"א גאגין ז"ל נטפלתי ליסד פיוטים חדשים על משקל שירי ערבי וכמעט לשון נופל על הלשון ולכאורה הייתי תמיה וכמה פעמים התוכחתי עמהם על זה וחילי ממש הרמב"ם בפי' לאבות פ"א כשחלק הדיבור לה' חלקים ע"ז כתב וז"ל ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחינו בעניניהם אם הם הולכים על הדבור אשר חלקנוהו. ואמנם ביארתי זה אפי' שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במשתה היין ובחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח גבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקוהו בכל צר מין הרחקה ואין מותר אצלם לשומעו וכו' וזהו סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס מצד הל' הנעשה בו אלא מצר ענינו שאם הענין ההוא מעלה יתחיב לאומרו באיזה לשון שיהיה. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות. באיזה לשון שיהיה אסור לאומרו ע"כ הרי דהרמב"ם ז"ל לענין השירים הכל שוה אליו לשון הקדש כמו שאר לשונות לבד שיהיה הענין נאו' ומדברי הגאון הנז' ז"ל נראה דגם מצד קדושת הלשון דייקינן ומצאנו סמך גדול לדעת איתם החסידים שזכרתי אבל האמת כד דייקינן שפיר אינן חלוקי' בעצתם הגאון ז"ל עם הרמב"ם ז"ל. דבאמת גם הגאון קפיד בשירים מצד הענין ולא מצד הלשון. ומה שאמר בלשון ישמעאל היא הערבי היינו שעל הרוב תרי רובי שירי ישמעאל הם עגבים ועל כן למשל היה שירי ישמעאל עגבים כולם דבתר רובא אזלינן ואסר ג"כ במנא כל שלא חובר לשון הקודש עליו שידוע טבע המשוררים בשמעם הניגון בכלי והיה כנגן המנגן ותנח עליהם הרוח להוציא מילות השירים יחד עם הכנור ועוגב גם בלא כונת הלב כי הוא טבע קים במשוררים וע"ז אסרו אם לא שכבר חובר עליו שיר בלה"ק ומעתה ישא אדם ק"ו שירי ישמעאל שרובם עגבים עכ"ז הקולות שלהם הותרו לנגנם בל' הקודש ובתפלות ובמלות קדושות יען שהענינים הם נאותים או קדושים ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו קול במלות עבריות שמא יזכור הערביות שהם ענינים פתותים ועגבים וכן המנהג בכל א"י וערביא בכל הב"כ ולא מחו בהם חכמים שירי אדום שרובם מלחמות ודבר גבורות עאכ"ו שמותר לנגן באותם הנגונים באותו לשון במשתאות. ובבה"כ בלשון הקודש בעבודה ובתפלה כל שכן נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת האל ויחודו ואנן לא ידעינן לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שנא' שנזכור עי"ז אותם הדברים של שלוש שהם אסורים לנו. שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו מכל הטעמים הנז"ל והוא ברור: