כרך של רומי · חלק א׳ סימן י׳

והיא הראיה ממה שנשאל הרשב"ש סי' רפ"ה על קהל שרצו להסכים שלא ליכנס אדם ב"הכ במנעלים מחמת החרפה שמחרפין הישמעאלים (ומפני שמנהגם שלא ליכנס בכנסיותיהם במנעלים כנודע) וקמו קצת יחידים וערערו בדבר והשיב ז"ל. דבר ידוע הוא שב"הכ ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל מיני בזיון אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר הוא נחשב בעיני אדם כבוד אם בבנינו וכו' אם מצד הדלקת הנרות וכו'. ולהדחיק ממנו כל מיני בזיון מצד השתמשות בהני דרך בזיון וכו' והכבוד והבזיון כפי מחשבת בני האדם וכפי המקומות. כי הכבוד והבזיון האמיתי הוא כבור הנפש ובזיון הנפש. אבל יש כבוד מדומה ובזיון מדומה. כי אם ילבש אדם בגדים נאים הוא כי בעיני האדם נחשב לכבוד ואם ילבש בגדים מטולאים הוא נחשב בעיניהם לבזיון. אע"פ שבעצם נפש האדם שהיא צורתו. אין כבוד בלבוש בגדי רקמה. או לבוז בלבושו בגדים צואים. אבל הוא כבוד או בזיון אצל בני הארם. ומפני כך היה קורא רבי יוחנן למאניה מכבדותיה וכו' וכן ת"ח שנמצא רבב בבגדו וכו'. אע"פי שאין תוספת בעצם נפש האדם כשילבש בגדים נאים ולא חסרון בלובשו בגדים מטולאים. אלא כפי מחשבתו. ויש בגדים שאם ילבשם האדם במקום אחד הם תפארת ואם ילבשם במקום אחר הם גנאי והכל לפי מנהג המקומות וכפי האדם והקש על זה. ולפיכך דברים שאנו חושבים אותם גנאי ובזיון לא נעשה לפני הקב"ה ולא במקומות המקודשין. ובפ' כיצד צולין אמרו והלא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני הקב"ה לא כ"ש עי"ש. א"כ כל מה שאנו חושבין אותו לבזיון ראוי להתרחק מלעשותם לפני הקב"ה וכן הדין שלא לעשותו במקומות המכובדים וכו' והנה בארצות הנוצרים שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם לפני מלכם במנעל אם נכנס כן בב"הכ שבעירם אינו בזיון ובארצות אלו (ר"ל ארצות ישמעאל) שהוא בזיון ליכנס לפני גדוליהם וכ"ש לפני מלכם במנעל אסור ליכנס במנעלים בב"הכ שבעירם וכו' וכמו שכבר ביארתי שאין הכבוד והבזיון אלא כפי מחשבת האדם. ומה שרואין אותו כבוד ראוי לכבד ב"הכ. ומה שחושבין אותו בזיון אסור לעשותו. שהרי אסור להפשיל חבלים וכו' אלמא דבקפידא תליא מילתא וכו'. א"כ בארצות הנוצרים שעולים עד למטה בסנדלים מותר ליכנס בהם לב"הכ. אבל בארצות אלו שמקפידין ליכנס לביתם בסנדלים אסור ליכנס בהם לב"הכ. ואין הדבר תלוי במה שעושה האדם בביתו אלא במה שמקפידין בני אדם. שאם הוא מזוהם בביתו אין לו לזהם בית אלהינו וכו' ע"כ טוב הדבר שרצו לעשות להסיר חרפת האומה אשר חרפינו וכו' ותקנה זו ראויה היא לכל בעל נפש. ואם הראשונים לא תקנוה אינה ראיה וטענה שהדבר מותר או אסור שמקום הניחו לאחרונים להתגדר בו ואין לומד שכיון אשר היו לפניהם לא אמרו דבר שראוי לאחרונים לשתוק וכו'. ואעפ"י שהרמב"ם כתב שמותר ליכנס לב"הכ במקלו ובנעלו וכו' הרי כתב בפ"ה מהלכות ההם ולא יעמוד בתפלתו באפונדתו ובראש מגולה ולא ברגלים מגולו' אם דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני גדולי' אלא בבתי רגלים ע"כ. הרי שאפי' בתפלה תלה הדבר לפי מנהג המקום וכו' א"כ בארץ אדום שאין דרך לעמוד בפני גדולים אלא בבתי רגלים. אסור לעמוד בתפלה ברגלים מגולות. ובארץ ישמעאל להפך אלמא שהדין משתנה כפי מנהג המקומות במה שחושבים אותו גנאי או בזיון וכו' יעו"ש באורך וברוחב כל ראיותיו הנאמנות ועיין ברכי יוסף קנ"א אות ח' ודוק הנה למדנו מדברי הרשב"ש תרתי חדא מה שהוא כבוד ובזיון האמיתי הוא כבוד הנפש ובזיון הנפש ר"ל דבר שהנפש נהנית באותו כבוד או מצטערת באותו בזיון והוא בעצם ר"ל שנוגע לה בחד מחמשה חושיה כמו ראיית בניינים מפוארים וגדולים ורוב ריבוי הנרות וטעימת דברים חשובים ויקרים. והרחת בשמים ראש מר דרור מרקחת ושמיעת קולות עריבות (וחוש המישוש לא אזכרנו ולא אדבר בו וכמ"ש הפלוסוף כי חרפה היא לנו) שכל אלו הם כבוד הנפש העצמית והכבוד הזה האמור הוא כבוד השוה לכל נפש אדם מכל חלק וחלק שבכדור הארץ ואין בזה חילוק ארצות שכולם טבע אחד להם ומי יחוש בחושיהם יותר מהם. ולהפך בבזיון הנפש הכללי לכל אדם ולכל מקום אם בחוש הראות היא ראיית הבניינים החרבים והשוממים וחשך וערפל סביבותם. או מראות אכילה ושתיה וקלות ראש ועשיית קפנדריא בתי המקודשים לכל אומה ואומה שקבל עליה המקום ההוא למקודש ואם בחוש הטעם טעימת דברים מרים ואכילת פת צר ומים לחץ ובפרט בימים המקודשים הנאמר בהם אכלו משמנים וכו'. ואם בחוש הריח להריח ריח רע בסר"ח העודף ובפרט אם יהיה בעת תפלתו עד שאמרו פי חזיר כצואה עוברת ואסור לקרות ק"ש כנגדו. ואם בחוש השמע בשמעו קול בוכים. או קול עורב ובפרט בבתי כנסיות אם הש"ץ קולם מגונה בצעקות ויללות בלי סידור וישוב והנהגה פעם יצעוק כיענים במדבר. פעם ישפיל קולו בחשאי כגנב הנמצא במחתרת או אם לשמע קול עגבים בבתי מקודשים הן כל אלה מצערת הנפש צער גדול ונקראים בזיון הנפש וקראם כבוד ובזיון הנפש האמיתי שר"ל שנוגעים לחללה ע"י חד מחמשה חושיה ועל אלו וכיוצא באלו הוא כבוד הנפש ובזיון הנפש לכל בני אדם ישראל ואו"הע בכל מקום ובכל זמן הם שוים ולזה קראם הרשב"ש ז"ל אמיתי. שנית אמנם הוא בזיון וכבוד הנפש המדומה. והוא לפי מנהג אנשי הארצות. כי יש לך דבר שנוגע לחמש' חושים הנ"ל אבל אינו בעצם אלא בדמיון שדבר אחד במקום אחד מדמים שהוא כבוד גדול או תענוג מופלג או ראיה מפוארה או שמועה טובה ולהפך בהפך במקום אחד מדמים באותו דבר עצמו בזיון גדול או צער מופלג או ראיה מבוערה או שמועה רעה עד שהנפשות המורגלות באותו דמיון קצות בדבר ההוא ומצטערות הרבה. ואשמועינן בזה הרשב"ש ז"ל שאם או"הע מפני שהם בני אדם המרגשים בישובו של עולם תפסו באיזה דברים המורגשים והמוחשים בכבוד הנפש העצמית או המדומית ואלו הדברים ליופי שלימותן והידורן סדרום או עשאום וקבעום ויחדום לבית תפלתם לכבוד ולתפארת וכיוצא בזה. או לאידך גיסא שריחקו מבית תפלתם דברים שהם בזיון הנפש העצמית או המדומית. בכל אלו הדברים המכובדים או המבוזים הכלליים או הפרטיים. אשמועינן הרשב"ש ז"ל כי לא מבעיא אם הישראלים קרבו המכובדים בב"הכ וריחקו ממנו המבוזים כדמות האו"הע ממש. דאינם עוברין משום ובחוקותיהם לא תלכו או ל"ת כמעשיהם וכדומה. שהרי אנו מישובו של עולם גמרינן ולא מינייהו. כי גם אנחנו בני אדם המרגישים ובוחרים בטוב לפי רוב דיעות בני תבל או בהרגל יושבי המדינה איש ואיש יולד בה. ומואסים ברע יהיה עצמי או מדומי. אלא עוד זאת חידושא אשמועינן הרשב"ש ז"ל דאדרבא מחוייבי' אנחנו להדמו' אליהם ולפאר ולרומם כנסיותינו כמוהם ככל מיני דברים המורגשים בכבוד הנפש יהיו עצמיים או מדומיים ולא יחרפונו אויבינו לאמר כי אין אנחנו מרגישים בכבוד הנפש היקרה ונמשלים כבהמות יער והשתא דאיתית לטעמים מספיקי' ומקובלי' על השכל הישר הנטוע בנו שהטעימנו הגאון הרש"בש ז"ל. אם הגע עצמך האומות אשר אנו מתגודדים בתוכם בנו בית תפלתם בבנין משוכלל ומפואר ערוך אין ליופיו שהנפש נהנית ממנו ומכבדת בו ולעוצם יופיו יחדוהו לבית תפלתם. היאמן כי יסופר שבשביל שעשוהו ויחדוהו לעבודתם לכבוד ולתפארת שנהיה אנחנו אסורים לבנות כמותו בית אלהינו? האם יעלה בדעת שבשביל שקדמו הם וקבעום ויחדום לדמיון קדושתם מפני היופי או הצורך או החמדה. מפני זה רגלינו לנחושתים יגשו ולא נעטר בהם מקום קדושתינו האמיתית הנאמר בו כבד את ה' מהונך ממה שחננך? זה לא חשב אנוש ועיין הריב"ש סי' קנ"ח בד"ה ואם מפני שעושין כן לישמעאלים וכו' שסיים שא"כ נאסר ההספד מפני שהגוים ג"כ מספידין.