חוות יאיר · חלק צ״ה סימן א׳

הגיד לי אחד מופלג בתורה בשם הרב הגדול שהקשה על מ"ש בעל תה"ד תשובה רפ"ה הביאו רמ"א בהג"ה ש"ע בי"ד סי' שע"ב שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום צריך לרוץ תיכף החוצה ואל ילבוש עצמו תחילה כי אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. והקשה הרב הנ"ל הא מסקנת התוס' בפרק מי שמתו ד"כ ע"א בד"ה שב ואל תעשה שאני דא"א להקשות מכה"ג דמטמא למת מצוה מפני די"ל דטומאת כהנים שאני שאינו שוה בכל וא"כ נקוט מיהא דטומאת כהן נדחה מפני כבוד הבריות. והשבתי למופלג הנ"ל דמצינא לשנויי כי הבתה"ד לא חש כלל לדברי התוס' וס"ל כפירש"י שסברתו דא"א ללמוד מטומאת כהנים למ"מ מפני שלא אסרה טומאה כלל גבי מ"מ. ואף כי אין להכניס ראש בין ההרים מ"מ מפני שלדעת התוס' השתבש רש"י חלילה בדמיונו ובמושכלו כמ"ש התוס' דא"כ כל מקום שאמרו וכו' לכן מצוה עלינו לישב דברי מאיר עיני גולה רש"י ז"ל דס"ל דודאי אם היתה היתר טומאת כהנים למ"מ נלמדת ממ"ש תורה גבי מת מצוה ללמוד דחיה לטומאת כהנים אז היתה נקראת שפיר דחיה כמו שרבתה תורה גבי מילה ביום ואפי' בשבת כבפר"א דמילה ובכה"ג גבי במועדו דתמיד ופסח דדוחין לשבת כבפ' אלו דברים בפסחים. מש"כ היתר דטומאה למת מצוה גלי לן קרא גבי לאו דטומאת (ואע"ג דכבוד הבריות דגבי השבת אבידה גבי העשה [פי' לכן נאמר ג"כ שאין זו דחיה רק כי כוונת התורה שלא ניתן מצות השבת אבידה גבי כבוד הבריות לזה תירץ שלא נכתב אצל עיקר המצות והוא ל"ת רק רמז בעלמא במלה שאינו עיקר המצוה כלל] מ"מ לא נכתב אצל עיקר המצות והוא ל"ת רק רמז בעלמא במלה שאינו עיקר המצוה כלל] מ"מ לא נכתב היתרו בלאו גופי' רק במ"ש והתעלמת דקדים לדל תוכל להתעלם ודו"ק) כהנים מקרא דלאמו ולאחיו לא יטמא לומר לך דמ"ש לא ימא לא נאמר כלל על מ"מ ובאם אינו ענין ע"כ אתא לדיוקא והיטב אשר ר"י דקדק בלשונו הקדוש דמעיקרא כשנתן ל"ת וכו' כוונתו דמל"ת גופי' נינף לאפוקי מ"מ.