חוות יאיר · חלק מ״ו סימן י׳

ומ"מ זה הוא נגד כל שאר הפוסקים דס"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מדרבנן ג"כ בהנאה ואם יצדק היתר קבל' שכר התנור שכתב הרשב"א הוא מצד שאין אלו הדמים איסור הנאה גופי' רק שכירות דידיה ולא דמי למכר רק בע"ז ויי"נ החמירו גם בשכירות כבש"ס רפ"ה דע"ז הביאו בב"י ותמה אני שלא שת לבו לדקדק בדברי הטור במ"ש בראיה שהביא הרשב"א שאינו ראייה כלל. ואני נבוך וקוהה מסתפק ושואל ואעיקרא דדינא פרכא דאיך נאמר דחמץ מן התורה אסור בהנאה אם מכר' והחליפ' הדמים והחליפין מותרי' והוא כמעט דבר שאין הדעת סובלתו דאחר שאמרה תורה לא יאכל ור"ל לא יהא בו היתר אכילה וע"כ ר"ל ע"י מכירה וחיפין וכפי' רש"י בש"ס פ' כל שעה דרוב הנאות לכלל אכילה באים ולא אסרה התורה המכירה והחליין רק ההנאה דמטי' ליה מיני' ואיך נאמר דדעת תורה להתיר בדיעבד. ואם היינו יכולי' לאמר דלא אסרה התורה הנאה רק בדבר ההוא גופי' כשהוא בעין כגון בחמץ שלא להאכילו לבהמתו וכה"ג וכענין שאמרו גבי ערלה שלא צבע בו ולא ידליק ממנו נר וכל זה בדבר הנאסר גופי' מש"כ הנאה הבאה ממקום אחר על יד כגון ע"י מכירה וחליפין מותרין אפילו מן התורה אתי שפיר דחכמים אסרו מכירה וחליפין ואסרו הדמים וחליפין.