חוות יאיר · חלק מ״ה סימן ד׳

ועוד כיון דעל הרוב לא שללו התבואות בלי כסף רק פרעו לערך חצי דמי שווי הן חסר הן יתר וא"כ אפילו ודאי ביאה ה"ל ספק היזק שגם המבריחים יצא שכרן בהפסדן בהוצאות לכן אם זה נלקח חנם מ"מ ה"ל הגורם רק ספק ונהי דאין ספק מוציאו אם היה עושה מעשה מזיד מידי עונש בד"ש כדמוכח בגמ' ר"פ הכונס מ"מ מוציאו מידי עונש מדין אדם ומשם ראיה כ"ש דלא עביד מעשה בדבר הניזק ועשה להציל את שלו וספק ביאה דפטור. האמנם לכאורה יש לומר סברא לחייבו לא מצד מ"ש דגרמא דשכיח ורגיל קנסו רק דמאחר שהוא שעת חירום ה"ל מה שעיקל כמזיק בידים וראי' מגמ' פרק הכונס דנ"ו ע"א דאמר הש"ס על הכופף קומתו של חיבור וכו' אלימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי מיחייב וכו' ואם כן כה"ג בשעם חירום ה"ל כרוח מצויה. ומ"מ לא דמי כלל חדא דרוח מצויה הוא מטבע ומנהג עולם תמיד לא ישבות הן רב הן מעט וראה איך הרגיש רש"י במ"ש בידי אדם נמי מחייב וז"ל ברוח מצוי' הרי בידים הבעיר ועל ברוח שאינו מצויה כתב דמידי דלא סלקא אדעתי' הוא והרי ידוע שלפרקים מתעוררים רוחות שאינם מצויו' מ"מ אין זה מחייבו לכופף לשלם ה"ה לנדון דלא פסיקא שימהר ויחיש הגדוד לבוא. ומזה היה נראה דמ"מ מחייב בד"ש דה"ל לאסוקי דעתי' והכי משמע בתוס' שם בד"ה כיסוי כסיתי' מיהא י"ל היינו בשאין לו שום שייכות בדבר השייך לחבירו מש"כ זה שכיוון להצלת חובו אינו מחויב להמנע מחשש היזק חבירו הבלתי רגיל.