חוות יאיר · חלק מ׳ סימן ח׳

לא נותר דבר לבאר עוד בנדון הנ"ל רק בדבר הפשר שכבר נתפשרו יחד. נראה דאם נתפשרו לפני בני אדם היודעים בדברי מצד ומריבה ודברי הפשרות נפלו ביניה' בקלות יוכלו לדעת מתו דברים הדברים ההם אם נעשה הפשר עבור צעקת הלוקח וי לחסרון כיס של גוף הולד שסבר היה לזכות בו וחולין יהי'. או מצד שצעק על עול טיפול העגל ומאכלו ולא יוכל לשלחו כל ימיו או התרעם גם על שניהם. ואם א"א לברר זה ודאי אמרינן הדמים מודיעים דהכי ק"ל במקום שאינו סותר הלשון כמבואר סי' ר"ך דודאי אם לא נפחת למוכר מדמיו רק לערך עגל רך בן יום או יומים ודאי שלא היה דעת הלוקח לכנס בשביל סך מועט לספק בכור שיש בו הוצאה מרובה נזק וצער טיפול וכה"ג. וכן להיפך אם נפחת לו למוכר סך מסוים יותר מדמי שוויו של עגל א"א ללוקח לומר שנתפשר רק מפני חסרון העגל שיצא מרשותו לרשות גבוה כי מי פתי יסור הנה להניח לנכות לעצמו סך רב יותר ממדי שוויו של עגל. ואם היה גם מצד זה א"א לברר כגון שהיה בדרך חליפין מטלטלים וכה"ג והי' טענה וכפירה ביניהם בעסק הפשר על מי ועל מה הי' ודאי שהמוחזק הוא המוכר נשבע היסת שכדבריו כן הוא שנתפשר גם על זה שלא להיות עוד מטופל בבכור ואזי יקוב הדין את ההר בין הלוקח להכהנים וכל טענותיהם על פשיעת המוכר על הלוקח היו כלנה. והנלפענ"ד כתבתי קוצר נמרץ.