ואף דק"ל דישראל לא נחשדו אפילו על ספק בכור להטיל בו מום מ"מ במום זה שנעשה ע"י גוי ודאי חשיד דסביר בהיתרא עביד ומצינו בפ"ב דביצה בב"י תקכ"ז דאחמירו רבנן בהערמה טפי ממזיד ואף דק"ל ספק אם כיון להתירו אם לא שרי מ"מ י"ל ה"מ היכא דליכא אומדנא דמוכח כי הכא וא"כ הואיל שהיה ישראל זה יכול לתקנו בכמה תקנות הנזכרים סי' ש"ך ולא עשה בודאי אין הכהן צריך לקבלו כלל ואם נפל בו מום נראה דצריך לתנו לכהן ולא הוי בו דין ספק בכור. ואם היה הגוי אומר שעל דעת כך היה מטפל בו שסבור הוא שלו היה נראה להתיר מהגה' שבש"ע ס"ס ש"ך מפסקי מהרא"י סי' ק"ל. תמצית הדברים איני מתיר בכור הנ"ל כלל ועיקר מטעם צד הערמה הנ"ל וראי' מהנהי תורי דגנבין ארמאי בפרק השוכר ויש לקצר. ועוד אין ישראל זה נאמן עליו הואיל דצריך לטפל בו כמו כהן וכ"כ בעל ט"ז ס"ס שד"י:
חוות יאיר · חלק ל״ג סימן ט׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.