חוות יאיר · חלק רל״ד סימן ג׳

וכתב עוד הר"ן שם וז"ל ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים וכו' מותר בהם מספק ולא אסרו רק אותם שבדקו ואין מועילים אלא שראיתי להר"ר יונה שחשש בכל קמיע שאינה מומחה משום דה"א עכ"ל הר"ן עכ"ל הב"י עוד כתב הב"י שם על מ"ש הטור משנה הנ"ל יוצאים בביצת החרגול וכו' דאף לגיר' וחכמים אוסרים וכו' לא ק"ל כחכמים מדאמאו אביי ורבא כל דבר שיש בו משום רפואה וכו' ובגמ' מפרש למה מהני ביצת החרגול וכו'. ותמהתי מאד על דברי ב"י שהשוה יחד דברי הר"ן לדברי הרא"ש והטור והרי אנהו ס"ל דלחש קיל טפי הואיל דלא עביד מעשה או מפני שידוע שיש כח במוצא פי אדם לפעול כנודע וס"ל דדברי אביי ורבא לא נאמרו רק בעשיית מעשה שבו יש חילוק אם יש בו משום רפואה וכו' ונראה מלשון הרא"ש שלא נחלק (ודברי התוס' פ"ב דב"מ כ"ז ע"ב ד"ה כיס צ"ע) על פי' רש"י במה שפי' על יש בו משום רפואה כגון תחבושת ושתיות ולא נחלק עליו רק במ"ש אין בו משום רפואה כגון לחש רק כגון מעשה שאין בו צד שברא וטוב טעם שיועיל כגון סוקרו בסיקרא וכלשון הגמ' מה רפואה קעביד ולכך הושוה יחד רש"י והרא"ש והטור בלשון אינו ניכר ואע"פ שר' חייא בר אבין ס"ל שם בגמ' דגם כל הלחשים אית בהו משום דרכי האמורי לבר מתרי דמפרש והוא חד חד וכו' וננעצת' כמחט וכו' מ"מ לא ס"ל כוותי' נגד כל בעלי לחש הנזכרים בגמ'. ואלו דברי הר"ן ברור מיללו דס"ל פי' כל שיש בו רפואה ר"ל שנודע בנסיון שמרפא ולכך שרי ולא ס"ל שום חילוק בין מעשה או לחש ומ"ש ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים וכו' ה"ה ה"נ מעשים (ואפשר מפני שמצינו לחישות מועילות והרי אין זה מצד השכל לכן אפשר דכל הלחישות בחזקת מועילות מ"מ בעיקר הדין אין בלחש קולא מפי' וע' בענין הלחישות בס' נשמת חיים מ"ג פכ"ה וכ"מ בי"ב דרשות של הר"ן סוף דרוש ד' וי"ב) דכל דבר שיש בו משום רפואה כולל אפי' אין השכל מסכים כגון לחשים וצורות דמ"מ פועלים בסגולה ולא אתי לאפוקי רק הנעשי' לתועלת ע"י רצין כחות השמיימים ושכך דעת הרב המורה בח"ג פל"ו ולדידי' כל הלחישות דשרי בש"ס כבר נודעו בנסיון ולר' חייא בר אבין לא נודע אמיתת הלחשים רק שנים שזכר ונראה דאזל בשיטת הרמב"ם הנ"ל דכל (ועי' בפי' קול יהודא על הכוזרי מאמר ד' ס"ס כ"ז) דרכו האמורי הבל המה ואין בהם שום צד אמיתות ומועיל כלל ולכן הב"י שהחבירם יחד וכ"כ בש"ע לא יפה עשה.