חוות יאיר · חלק רכ״ד סימן ל״ב

וזה ודאי דבר נמנע ולא יעלה על דעת. רק באם שאל השואל שאלה ניכוי ההוצאות ובאנו להשיב לו זה ולומר דלכאורה לא ינכה ולדמותו למעשר דגן נדמהו בתכונה אחרת. והוא ממה שדקרא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעיך ואינו יכול לנכות שכר הפועלים החורש וזורע וקוצר וכו' ומכל מקום תמה אני איך יעלה זה על דעת שלא ינכה ההוצאה דא"כ אם ימצאו מבני ישראל יורדי הים באניות לאיים הרחוקים נוסעים להביא זהב מאופיר וחוליה ואבנים טובות מארצות המזרחיי' טרטריאה הגדולה או מאינדיאה ומלכולת קהינא ומאגיל ופריטי ייהאן להביא קרנות שן והובנים קופים ותוכיים מור ואהלות קנה קדה וקנמון אמברי ובעלי סגולות היקרים מאד ויוציאו הוצאות לאלפים ורבבות ודוגמה לה המביאים אתרוגים מרחוק מאד וראה בגמ' דר"ה דכ"ג ע"א עקירת אלמוגין מקרקע הים שצריכים בעלי מלאכות לה תריסר אלפי גברי ושיתא ירחי ואם מלך ישראל ישתדל לעשות זה בלי ספק יעלה להוצאות כמה רבבות וכל אלו שזכרנו אם יעשרו דמי מכירתם היתר על דמי קנייתן ולא ינכו ההוצאות לא ירוויחו מאומ' אלא ע"כ אין ערך ודמיון מעשר כספים במשא ומתן למעשר דגן ותבואות הארץ דשם גזירות הכתוב הוא מפני שכל ענין גידול תבואה טבע נסיי הוא אפי' בדבר שאין זרעו כלה כ"ש בדבר שזרעו כלה שבו חיוב דאוריי' דאחר שהזרע נרקב ה"ל מה שגדל כיש מאין וכמ"ש גבי ביצת נבילה וטריפה אימת גביל לפי מסרח ועפרא בעלמא הוא ע' גמ' בכורות דל"א וטור וש"ע י"ד סימן פ"ו לכן אפי' הוציא כמה הוצאות ולא הכניס אפי' כדי נפיל' חייב לעשר.