חוות יאיר · חלק רט״ז סימן ז׳

אך בטענה שטוען לוי כנגד שמעון הי' לכאורה נראה בסי' פ"ג כטענת שמעון כדכתיב שמה וז"ל וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי עכ"ל וא"כ לפ"ז הי' לוי יכול לטעון לקבל לעצמו אף שתק. אבל באמת לא דמי ההוא דין לנדון דידן ולה כנגד שמעון צרכינן למימר אותו הטעם שמעל"כ כי אלו קיבל לוי המעות משמעון לחוד ליתן לראובן אז הי' יכול לומר דקבל לעצמו אבל באמת בנ"ד באו רו"ש שניהם ללוי לקבל הפס"ד והמעות וא"כ זה הלוי הי' שליח של שניהם. וכשם שאמרינן כל זמן שלא בא ליד ראובן לא פקע שליחתו דשמעון בטענה שטוען נגד ראובן כך אמרינן זה נגד טענה שמעון שלא פקע שליחתו של ראובן כי אדעתא דהכי פטרו ראובן את שמעון כדי לקיים שליחות שמעון ובאם שלא קיים שליחות שמעון אז לא קיים תנאו דראובן אז כאלו לא יצא הפס"ד מיד ראובן דמי והשבועה חל כדמעיקרא. א"כ מכל הלין נשמע שאין בטענת לוי שום ממש ואין לו לתפוס במעות הנשלש אצלו כי אין לו מגו כדאית' שאותו סעיף י"ט שאין לו מיגו נגד המשלח דהיינו שמעון כמו כן בנדון דידן אין לו מיגו נגד ראובן כי לוי הי' שליח של שניהם ואין להאריך לע"ע כי טרידנא באמת. הכותב בחפזון יום ו' י"א תמוז תמ"ד לפ"ק: