חוות יאיר · חלק י״ח סימן ח׳

איברא תמה אני על בעל המאור שהקשה דברי הרי"ף אהדדי ואין כאן טעם קושיא כלל כמו שמפורש להדיא בתשו' הרי"ף שהביא הרשב"א שהרי כתב וז"ל וליכא למימר שהזכירה אלו וה"ה לאחרים לפי שאלו קרובים יותר ואין למדין רחוק מקרוב עכ"ל. משמע אבל קרוב מקרוב ודאי למדין וממילא אזדא להו קושייתו דבעל המאור. איברא שנראין הדברים שבנוסחתו של תשו' הרי"ף שראה בעל המאור לא היה כתוב האי וליכא למימר שהזכיר אלו וה"ה כו' מ"מ השכל מחייב לומר כן ולא ה"ל לבעל המאור להקשות דברי הרי"ף אהדדי וצריך לי עיון. מ"מ מוכח מדבריו מדלא תקשה מפשטן של דברי הרי"ף אהדדי שכ' דאי הוו פסולין הוה מדכר להו כי היכי דמדכר בגיסו ובחורגו דמשמע דוקא גיסו וחורגו דהוה ראשון בראשון הוו פסולין אבל לא ראשון בשני ולהרי"ף בהלכות פסול חתן גיסו מאחות אשתו דהוה א' בב' אלא עכ"ל שאין לדקדק מהא דנקט הרי"ף כי היכי דמזכיר בגיסו וחורגו שבא למעט חתן גיסו אלא הה"נ חתן גיסו פסול לו דהא אידכר נמי בהלכה בירושלמי דמייתי הר"ף והא דנקט גיסו וחורגו משום דמדכיר להו בגמרא דילן זה הוא בלתי ספק כוונת בטל המאור ממילא גם המשך דברי הב"י עולה יפה בענין זה. חדא ועוד קאמינא אף אם נודע שכוונת דברי הרי"ף כמו שכתוב בתשו' כי הכיא דמדכיר גיסו וחורגו בא למעט חתן גיסו מאחות אשתו מ"מ המשך דברי הב"י א"ש כי אין כוונתו לומר שתשו' כי היכא דמדכיר גיסו וחורגו בא למעט חתן גיסו מאחות אשתו מ"מ המשך דברי הב"י א"ש כי אין כוונתו לומר שתשו' הרי"ף מכוונת עם דברי הרי"ף בההלכות לעיקרא דדינה כי בלא"ה יש תשובת רי"ף אחרת מבוארת דלא כדברי ההלכות הביאה הרמב"ן שהוא נושא כליו ולוחם מלחמותיו מלחמות מצוה ואעפי"כ לא מצא ידיו רב לו בב"ה ליישבן וכתב שא' מהם חזרה מדעת הוא אלא כוונת הב"י הוא להביא ראי' לדבריו מ"ש כיון דמתחלה איבעי לן אי אמרינן בעל כאשתו אפי' חד די לנו שנפסול היכא דאיתמר בהדיא כו'. ודבר זה מפורש באמת בהדיא בתשו' הרי"ף וק"ל: