חוות יאיר · חלק קנ״ב סימן ז׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

ולא אמר כד שכיב וניים כמ"ש התוס' בפרק ע"פ שיש תרי גוונא תנומה, אחד בתחלת השינה ואחת בסופו, והנה זו שבסופה אע"פ שיטעה במאמרו מאחר שמתעורר והולך מרגיש אח"כ בטעותו וחוזר בו משא"כ בדניים ואח"כ שכיב. ומ"ש רב כמדומה לי וכו' היינו שמותר לרב להוכיח לתלמידו בדברים קשים כדי לזרזם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה, ולוי הי' תלמיד רבי כבגמ' ספ"ק דסנהדרין למידין לפני חכמים לוי מרבי ולעד"ן שמדברי רבי אלו יצא להרמב"ם מ"ש שחייב הרב לכעוס על תלמידיו אם רואה שמתרשלים הובא בש"ע י"ד סימן רמ"ו סי"א, לכן מפני שרבי ידע בלוי שאדם גדול ומופלג הוא ולא היה ראוי שיטעה אם לא ממיעוט עיון והשגחה לכן דיבר אליו קשות חלילה לא מכעס או מגובה רוחו והרי תניא סוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.