חוות יאיר · חלק קנ״ב סימן י״ב

וצ"ע מה דקרי לי' רב אבהו לר' זירא בסנהדרין דנ"ט ע"ב על דאבעי' לי' ירדה לו דמות חמור מן השמים והשיב לו יארוד נאלי וכו' ופי' רש"י תנין שוטה ומספיד תמיד והוא לכאורה דבר גנאי ובזיון גדול לקרות לו שם עוף אכזרי ארסי שוטה. ואחר העיון נלפענ"ד שגם זו לטובה ולשבח ורב אבהו ור' זירא היו מחולקין כמו דפליגו אמוראי בשורה בתענית אם נקרא קדוש או חוטא כמו שמצינו ג"כ שהרמב"ם אפליג בגנאי המצערים נפשם ומרבי' בתעניתים ופשטי' דקרא כי משמע הלא אביך אכל ושתה וגו' ולכן נקרא הנזיר חוטא ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין על שהי' אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו להנות בהם ולא נהנה. וזה הי' דעת רב אבהו ובכתובות דס"ב ע"א דאיפחת ביה באני מתותי' ואיתדמי לי' עמודא וסליק ואסקינהו לתרי עבדא דסמיכו לי' מ"ש פי' רש"י והי' מתענג ויפה תואר ובכתובות די"ז דאמהת' דבי קיסא משריין קמיה וכו' ובמס' חגיגה שהי' נשוא פנים ביה קיסר ואפשר כי מפני כך לא הי' בכחו להעמיק בהלכות והי' דורש דברי אגדה כבמס' סוטה (וכבר ביארתי ע"פ זה שהיינו שאמר כד אחוו לי' סמוך למותו י"ג נהרא דאפרסמונא ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ואין כאן מקום הדרוש) ולפי דעתי הא דבברכות ד"ח סע"א רב אבהו נפק בין גברא לגברא הי' לצורך השתדלות בעסק יחיד או ציבור דלמה יסיר אזנו משמוע קריאת התורה בציבור ומ"מ לא היקל בין פסוקא לפסוקא לכן ס"ל לרמב"ם להחמיר כדמוכח בהלכות תפלה פי"ב. ור' זירא הי' להיפך מסגף נפשו מאד ולרוב פרישתו עלה לא"י כבגמ' בפ' הפועלים דצם שי"ן תעניתי' ובדק נפשי' בתנורא יע"ש ובפ"ק דחולין די"ח ע"ב דאכל מוגרמת דרב ושמואל אע"פ דבני בבל נוהגין איור מפני חביבותי' דא"י לא רצה להחמיר להראות דאנן כייפינן להו כמבואר שם וברוב ענוותנותי' לא רצה לקבל הסמיכה בפ"ק דסנהדרין ע"ע כ"ה ד"ך ע"ב ומצד גודל חביבותי' לא"י קרי להו לבני בבל בבלאי טפשי בנדרים דמ"טי ע"ב וכתבנו לזה שלא יהיו נגד חסידתו ופרישתו (וגם מצד זה אפשר כי ידע רב אהו דקרי לבני בבל טפשאי דקרי לי' ג"כ נאלה לשון שטות) ואפשר כי מפני סיגופיו נעשה כעור והושחר פניו על כן כי סמכוהו [שם בכתובות] שרו לי' לא כחל ולא שרק וכו' ויעלת חן ר"ל מצד אילת אהבים היא התורה ולכן תמיד הי' שרוי בצער ביגון ואנחה כבגמ' דנדה עד כאן הביאו ר"י לר' זירא לידי גיחוך ולא גחך כענין יומא דבדח רבי במס' נדרים ואפשר כי רב אבהו חשבו לחסידות של שטות ומ"מ לא קראו לגנאי רק להורות על התבודדותו ופרישתו ויגונו תמיד ומדוקדק מה שפי' רש"י וז"ל יארוד מאלי תנין שוטה ומספיד תמיד דקשה מה ענין הספד לכאן ולמ"ש אתי שפיר כי הי' מתאכזר על גופו לענות נפש ותמיד שרוי בהספד ודאגה על עונותיו ומיעוט צדקתו ותיראו בעיניו כראוי לשלימים ורב אבהו חשב כי ע"י סיגופיו ועינוי נפשו נתמעטו כחות נפשו מהם עומק העיון החריפות ושיקול דעת הישר ולכן על שאבעי' לו ירדה לו דמות חמור שכבר נכלל בדברי רב אבהו קראו יארוד נאלי וכו' ואין זה רק פרוש מופלג כמ"ש תנין ביכלי עונג ומעון תנים. גם תנים חלצו שד שמורה על התבודדות ומיעוט רחמנות וחמלה.