חוות יאיר · חלק קמ״ו סימן כ״ד

ובגמ' אמרו שאם הרגו ג"ה קודם שביאו לפני הסנהדרין נהרג עליו מהך דרשא. וא"ת אזהרה שמענו עונש מנין וי"ל הכל היה בכלל מכה איש ומת מות יומת והוציא הכתוב ג"ה מכלל זה וכיון שהתנה שלא יהרגנו בינו לבין עצמו ה"ז בכלל מכה איש. ובריי' זו אתיא כר"א וכו' ומצאתי ברמב"ם פ"א מהלכות רוצח וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבא לב"ד וידנוהו למיתה שנא' ולא ימות הרוצה וכו'. וכ' הכ"מ דהיינו בריי' זו כ' דסיפא דבריי' זו יכול יהרוג משהרג ומשנאף ת"ל ולא ימות הרוצח ובאמת שכן מצאתיו בילקוט ואולי הוא מספרי זוטא שהרי הוזכרו עוד דברים אחרים שאינם בספרי' שלנו. אכן פירושו הוא שגגה ודברי הרמב"ם הם מאותה ברייתא יכול משהרג ומשנאף והוא סיום למה שאמרו ברישא שאם רודף להרוג ולנאוף ניתן להצילם בנפשו אבל לאחר שעשה לא ניתן לעדים להרגו וכן הוא לשון הבריי' בילקוט ולשון הרמב"ם ותדע דלא הוי סיומא דבריי' דהכא דאל"כ מאי משהרג דקאמר הרי כבר הוזכר ראיית ההריגה לעיל וביותר יש לתמוה עליו שחשב שדין זה הוא ברייתא פרק אלו הן הגולין שהרי בגמ' מוקמי לה בגואל הדם שהרג את הרוצח בשוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ועוד ברייתא גופא הכי משמע דהא קרא דורצח ג"ה ברוצח בשוגג כ' לכן אומר אני שזה שגגה והרמב"ם לא הביא ברייתא זו משום דר"א היא ואנן ה"ל כר"ע.