חוות יאיר · חלק י״ד סימן ב׳

במחילה קא עבר מר על דברי קבלה אל תצא לריב מהר ונבהל להשיב בלי עיון הראוי למשיב לרעהו אף כי לדקשיש מיני' וראוי לאדם לחשוד עצמו בעיונו טרם יחשוד לזה שכנגדו לומר שלא הרגיש ברב עיונו (ולהושיט בקנה מה שזה טריה טרי' לרישי') מה שזה השיג שמושכל ראשון והכרתי שכלו הטוב וישר ומזה ידעתי כי לא בא לכלל העיון להביע דבריו בכור הבחינה רק כמתנמנם ניים ושכיב. וז"ל מכ"ת מלה במלה דהכי פריך והרי מושבע ועומד דע"כ איירי בה"ה עומד בע"ש ב"ה ונזיר עצמו מיין מצוה דלא שייך עדיין מיגו דכולל ואפ"ה קאמר לאסור יין מצוה וכו'. תם אני לא אדע מה הביאו ומי הכריחו לבא לענין עומד בע"ש ב"ה. ולמה לא כתב דע"כ איירי בהזיר עצמו מיין מצוה לבד ובודאי בה די בער ודי עולה ישיב ותירוץ על קושיותי לדעתו. ומה לו ללבלר בקולמסו לצאת בע"ש ב"ה וגם כל אריכות דבריו בתר הכי שהביא ראי' מרא"ש ומהוכחות דנזירות הוי שבועה ולא נדר. והם דברים שלא נתנו לכתוב מרוב פשיטתן ואת מי אין כמו אלה. ואינם לא מעלין ולא מורידין בתמצית המבוקש וודאי אי ס"ד דנזירות הוי נדר לא אזלא שמעתתא כלל שהרי נדר חל על מצות וע"כ נאמר דהוי שבועה והכי מוכח בר"ן ובש"ע י"ד ס"ס ר"ו ומפורש בש"כ שם. ולדעתי ממ"ש מכ"ת בע"ש ב"ה וגם ממ"ש דל"א שיי"ך עד"יין הוא דסבר מכ"ת מ"ש בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה דמ"ש בליל פסח קאי על זמן שנשבע ור"ל שנשבע בליל פסח שלא אוכל מצה שאז לא שייך כולל הואיל דפגע תכף במצוה.