חוות יאיר · חלק קכ״ד סימן ט׳

[ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללי' הן בכינויים יחיד ורבים זכר ונקיבה עבר הוה ועתיד נוכח ונסתר מדבר בעדו ואותיו' המשמשו' ומקומן אבל לבלות ימיו בבנייני' שונים שזרו המדקדקי' כולו שלא לצורך. וכן בנקודות דגש ורפה וכללותיהן מוטל על איש באשר הוא אדם ונפש חיה כתרגומו לידע ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין אם ישאלנו בסידור תפילה למה נשתנו נקודות ווין ונשבחך ונפארך במלאפום ונמליך ונזכיר בשוא. גדולה וגבורה במלאפום. תהלה ותפארת בשוא. קדושה ומלכות במלאפום. וכן בווין של אמת ויציב ויאלם ויסתגר כי לא ידע שקושי שני שוו"אין רצופין גרמו זה וכן אותיות בומ"ף שאחרי הוי"ו. וכן בההי"ן החתי בפתח האמורי בחטף קמץ ולא ידע כי אותיות אחעה"ר גרמו זה שישתנה פתח לקמץ באותיות אע"ר על הרוב ובה"ח לסגול. וכן בשינוי שאר אותיות השימוש בנקודתיהן וכן בכללי דגש ורפי בג"ד כפ"ת. וכן בשוא"ין מ"ש בם דאל"כ ה"ז בור בברכו בציבור על הס"ת או לפני התיבה ברכו בשוא נחה דצ"ל נעה כי באתה אחר תנועה גדולה. אמנם לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים אין לבלות הזמן בהם כי ידעתם רבות המבוכה ומעט התועלת ויש שפרשו על זה מ"ש ריב"ז מנעו בניכם מן הגיון].