חוות יאיר · חלק קכ״ב סימן ג׳

ואני אוסיף להפליא בבכור גופי' איך נחשדי' דיתיר מום עובר הא אי בעי יכול בכל יום לעשות מום בבכורו אף שאינו בדרך היתר כמו במעשר וכדפי' רש"י מ"מ אם נחשדי' בזה נחשדי' גם בזה אלא ע"כ לומר שחז"ל לא חשדו לשום אדם שמפני זה לא יאמינוהו להורות בשל עצמו דאם ירצה להרשיע ולהיטמא פתחים לו מכל צידי צדדים רק בדבר גדול שנפש אדם מתאוה ואין דרך לבא עליו רק בדרך מה אז אסרו ואמרו אין אדם נאמן על אשתו שנשבית לומר טהורה היא כבא"ה ס"ד ודוקא באשתו חזו חכמים זה שקשה לו לפרוש ממנה וכמ"ש ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה וכו' מש"כ לגבי אשה אחרת אפילו גבי עד המעיד מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו לאו משום דחכמים חשו שהשקר מפני כך רק מפני לזות שפתים של העולם ומפני חשד וכ"פ רש"י בהדי' [עמ"ש לעיל בהשמטה בתשובה ט"ו די"ב ע"א] ולכן אמרו שם אם נשאת לא תצא דברננ' לא מפקינן ופי' רש"י ולא דמי לנטען על אשת איש וכו' ע"ש מ"כ תלת' או שנים לא חשידי בעיני העולם. ולכך לא גזרו רבנן בזה רק בדבר מפורסם כגון התרת בכור ביחיד מומחה דבכור קלא אית לי' אם יתירוהו ודכוותי' איצטרך לטעם גבי נשאל על טהרותיו אפילו כור גדול ומסוים וידוע שנולד בו ספק טומא' משא"כ בכל דבר הוראה שיבא בבית אדם דלית לי' קלא ונגעים דאין אדם רואה נגעי עצמו מפשטי' דקרא נפקע נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן רק שבקרובים פליגו ר"מ וחכמי' אם נלמד היקש נגעים לריבים וכן נדרי עצמו דאינו מתיר מקרא נפקא דכתיב לא יחל דברו ומזה נפקא היתר נדרים הוא אינו מיחל וכו' וכ"כ הר"ש במשנה ספ"ב דנגעים ור"י דס"ל אף לא נדרי אשתו ג"כ לאו משום חשדא שאז היה מותר להצטרף עם שנים אחרים רק משום דס"ל אשתו כגופו וכן מפורש שם בהג"ה בר"ש והכי נקטינן להלכה בי"ד סי' רל"ד.