חוות יאיר · חלק ק״י סימן ד׳

והרמב"ם פ"ו מהל' מקואות מ"ו העתיק הברייתא עם סיפא דידה נפל לשם ככר של תרומה וכו' וגרס מים ולא ידעתי איך יתרץ קושיית התוס' איך יקבלו המים טומאה דאפי' בהשקה כל דהו נטהרו והרב הכ"מ לא הרגיש בזה רק הקשה ממה דאין מקוה שלימה נפסלת בשפיכה לתוכה כל מים שאובים שבעולם וזה יש לתרץ דמכל מקום אף ע"פ דשלא נפסל מ"מ אין לטבול באותו מקום שנפלו ואפשר דהא דש"ס מיירי שטבל שם תיכף אחר נפילתן. ומ"מ נ"ל התירוץ שכתב שם הכ"מ אמת וצדק מצד עצמו כי אם באים השאובים בשפיכה ודאי מתערבים בכח מש"כ חביות שנפלה דלאו דרך שפיכ' אתא ואפשר דמיירי חביות מליאה ושלימה עם מים שבתוכה נפלה ובחבטה לקרקע הים נשברה כי חביות שלהם היו של חרס כמ"ש היינו כד היינו חביות ומ"ש הטובל שם ר"ל ממש במקום החביות ועם זה אתי שפיר בענין תערובות לח בלח גבי איסור כיון שהוא דרך נפילה ודאי מתערב יפה יפה ואפי' נתערב בענין שלא כדרך נפילה הלא אח"כ מערין אותו מכלי לכלי או באותו כלי עצמו שע"י הטייתו מתערב יפה. ולא הוי בזה מבטל איסור אחר שאינו מכוין לבטלו גם א"א בענין אחר ע' בט"ז סי' קל"ז ס"ק ד'.