דברי ריבות · חלק צ״ב סימן ט׳

או איפשר לחלק ולומר שמה שכתב דכולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו הוא כשההודאה היא בפני האחד דאז ודאי אמרינן כולי האי לא עביד אם לא שהאמת כן שהרי כשמודה בפני האחר אפילו באמירה בעלמא סבר הרמב"ם דלא מצי טעין שלא להשביע את עצמו כמו שכתב הטור סימן פ"א ואף על פי שהרא"ש סבר דמצי טעין אפי' כשהודה בפניו מכל מקום בכתיבה מיהא מודה לדברי הרמב"ם דבפניו לא מצי טעין דכולי האי לא עביד איניש וכן נראה מתוך סגנון לשון השאלה דמיירי בעומד לפניו שכתב ובנדון זה אם מפורש בכתב ידו שתבעו יהודה או אם יש עדים שמעידים כך בהא אמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו וכו' נראה דלא מחלק אלא בין תבעו או לא תבעו אבל כמו שבחלוקת תבעו עומד שם גם בחלוקת לא תבעו נראה שעומד שם ולכך אמרינן כולי האי לא עביד אבל מה שכתב הרא"ש בתשובה אחרת דאמרי טענת שלא להשביע אפי' בכתיבה הוא כשכותב שלא בפני האחר כמו שהוא שם שבהיותו בביתו כתב שחצי השטר מגיסו וכלל העולה מהדברים בין לתירוץ ראשון בין לתירוץ שני בנדון דידן טענינן ליתום לומר שמה שכתב שמעון באגרת היה שלא להשביע את עצמו אם לתירוץ הראשון גם בנדון דידן כתיבתו זו היא אמירתו שלא היה יכול שלא להשביע את עצמו בעיני יהודה הפאטור שלו כי אם על ידי כתיבה וגם לתירוץ הב' לא כתב כן בפני האחר כי אם בינו לבין עצמו אמרינן שכתב האגרת שלו באופן דלא מפקינן ממונא מחזקת היתום הקטן ואף על גב שאמו של היתום הקטן וגם אחיו מאמו מודים על טענת ראובן ואמרי' שהאמת אתו לא מהני משום דאפילו יהיו כשרים להעיד כנגד היתום לא מהני כיון שאין הנכסים בידם.