דברי ריבות · חלק פ״ה סימן ט׳

ועוד בר מן דין ומן דין אפילו היתה זכות לה או שהיא עצמה היתה ראויה לעשותו מ"מ באופן הכתוב בשטר השני לא מהני כלל והטעם דגרסינן פרק יש נוחלין אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ורבי יוחנן אמר לא קנה אמר רבי אבא בר מימל לא פליגי כאן בצווח מעיקר' כאן בשותק מעיקר' ולבסוף צווח ופירש רשב"ם בצווח מעיקר' מתחלה כשמסר לו השטר התחיל צווח הילכך לא קנה שאין מזכין לו לאדם בע"כ דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחיה וכו' כאן בשתק ולבסוף צווח קנה כיון דקבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר שזכה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר אי אפשי במתנה זו עד שיתנם בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם וכן פסק הרמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק רביעי וכן כתו' בהגהה אשרי פרק יש נוחלין בשם א"ז וז"ל הוא הדין בברי' אם קבל השטר ואחר כדי דבור צווח ואמר אי אפשי בה קנה ואין מועיל כלום להוצי' מרשותו מה שאמ' אי אפשי בה עד שיתנם בלשון מתנה או עד שיפקירם הרי שאחר שזכה בדבר לא מהני סילוק כי אם נתינה ממש כדין נותן מתנה מחדש ובנדון דידן כבר זכתה הבת במתנה שנה תמימה ואחר שנה צווחה ואמרו בשבילה אי אפשי בפירות אחר פטירתה אבל שום קנין ושום דרך הקנאה לא הוזכר כאן בחזרת הפירות ללאה אמה ולכן גזרתי דלא מהני כלל ונשארו הפירות בחזקת יורשי הבת. ועוד שהפירות הנז' לא היו אז בעולם ולכן אפילו היה שם קנין לא מהני דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.