דברי ריבות · חלק ס״ב סימן ב׳

תשובה נראה לע"ד שהדין עם ראובן והטעם דתניא במגילה פ' בני העיר בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר וכן פסק הרמב"ם הלכות מתנות עניים פ' ז' והטור סי' רנ"ו ופי' הברייתא להבדיל בין יחיד לרבים הוא דקיימא לן פרק שני דשבועות והביאו הטור סי' ר"י שאין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטין לבד שהוא נקרא פת סתם ואם נודר על דעת אחרי' אז אינו תלוי בלבו אלא כפי שיאמרו האחרי' שהוא דעתם כך יוחל הנדר ולכן כשה' רבים לא בטלו דעתם אצל בני העיר אשר פסקו עליהם ולא נדרו לדעת' אלא אמדינן דעתייהו אצל עניי עירם הרגילים אצל' כי הא דאמרינן האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או ספר תורה לב"ה יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו משום דאמדינן דעתיה הכי וחל הנדר במה שפיו ולבו שוים אבל כשהוא יחיד ופסקו עליו בני העיר מסתמא בטיל דעתיה אצל דעת בני העיר וכשהוא נודר ודאי נודר לדעתם ולכן תנתן לעניי אותה העיר. וכן נראה מתוך דברי המרדכי במגלה פ' בני העיר וברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק אחד עיין עליו כי אין לי פנאי להאריך. אם כן בנדון דידן נידון ונאמר דדוקא התם שפסקו עליו בני העיר והכריחוהו על כך אמדינן דעתיה שנדר לדעתם ולכך תנתן לעניי אותה העיר. אבל בנדון דידן דגלי דעתיה מקדמת דנא שלא היתה כונתו כי אם לפלוני ולא היה יודע מנהג ודעת פרנסי העיר ההיא פשיטא שלא יתנם כי אם לאותו העני שהיה בלבו בעת נדרו.