דברי ריבות · חלק ס׳ סימן ט׳

והטענה הד' שאין בהסכמה הישנה אלא אלות וחומרות והם מושבעים בשניה ונדמה להם שבועת האחרונ' מכריחתם לקיים רצונם ומוציאם ממכשול אסור החרם והושב להם כי החרם והשבועה דין אחד להם. ואני אומר שאם כונתם לומר שהחרם והשבועה דין אחד להם לכל ענין לא נתכוונו אל הנכונה דהא לכמה ענינים הם חלוקים ודאי וכמו שבא בבירור היטב במשפטי החרם להרמב"ן ולפי' מה שאני רואה בו ראוי לידרש הוא ב' ענינים חדא דאמור רבנן ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה ופי' הרמב"ן דה"ק דמלת ארור אם נתכוין בו לנדוי או לשבועה או לקללה בלבד נדון כפי מה שחשב בו האומר אותו וכיון שכן אם בכלל האלות הכתובות בהסכמה הישנה יש לשון ארור הרי קרוב לומר שכיונו אל כל לשונותיו ויש בכלל שבועה כנז' ועוד זו טעם שני חזק מהקודם והוא דאפילו לדבריהם שאין בהסכמה ישנה אלא חומרא בלבד והם נשבעו שבועה דחמירא עלייהו מחומרות ההסכמה ישנה עם כל זה רואה אני דלא בכח שבועת' זו שחייבי' לעשות ככל אשר נשבעו נפטרו מאיסור חומרות ההסכמה דהא חומרו' ההסכמה ודאי דהוי קנס נח"ש ואם אתה אומר דכי היכי דשבועה אינה חלה על שבועה הכי נמי שבועה אינה חלה על חרם הרי כי היכי דשבועה שעל שבועה הויא שבועה ראשונה קיימת ושניה בטלה הכי נמי חרם קודם קיים ושבועה שניה בטלה ואם אתה אומר דשבועה על שבועה לא חלה אבל שבועה על חרם חלה היא עם כל זה אין החרם הקודם נתר בזה אלא עניינו הוא דמה שנאסר לעשות בכח החרם ואחר כך נשבע לעשותו הנה הוא ודאי חייב לעשותו כדי שיקיים שבועתו כי חל עליו חיוב שבועתו אך אמנם הוא ודאי נכשל בחרם ויהיה בחרם ואינו ניתר ממכשול עון שעבר על החרם כל שלא נשאל על שבועתו ויחזור להיות נאסר במה שעליו בחר' וזה ודאי ברור לראשוני' וביאור להרשב"א ז"ל בתשובותיו וכיון שכן נידון דידן דבראשונה אסרו עליהם שלא להפרד בכח חרם ואחר כך נשבעו להפרד הן אמת שחל חיוב שבועתם עליהם וחייבים להפרד אבל עם כל זה מחורמים הם ומוכשלים לפני אלקים אמת ולפיכך יפה להם לשאל על שבועתם וישובו אל קהלם ויצילו נפשם ממכשול ופוקה.