דברי ריבות · חלק נ״ט סימן ז׳

לטענה הב' ודאי שהדין עם אנשי הקהל הטוענים כנגדם באומרם שקדמה בזמן ההסכמה הקדומה האומרת קי נון שי פואידה אפארטר קהל פוקיניו ני גראנדי ני פאזיר בית הכנסת חדש וכו' קדמה זו לההסכמה האחרת שיש ביניהם שאם יבטל שום קהל הסכמה אחת שמאז ואילך היא מבוטלת אצלם ועוד אני אומר דאפי' קדמה הסכמתם להסכמה הקדומה אין יכולת בגבירי' הנפרדי' להפרד מהקהל להיותם מיעוט הקהל וזה דקיימא לן דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאמרינן פ"ק דביצה וכתב הרא"ש ברמזיו שגזרה שגזרו חכמים במנין אף על פי שיש טעם למה גזרוה ונתבטל הטעם אין הגזרה בטלה עד שימנו עליה להתירה וכו' וכתב הרשב"א סימן רפ"ז טעם לזה וז"ל וההפרש בין נדוי לנדר נראה לי הדבר ברור שהנדר אינו חל האיסור עליו אלא על החפץ וכדאמרינן בריש פ"ק דנדרים נדר שאסר חפצא אנפשיה והנדוי הוא דבר שחל בגופו וכן החרם ולפי שהנדוי והחרם הם עונשין חלין עליו עד שיעשה דבר פלוני כיהודה שנדה עצמו אם לא יביאנו ולפיכך הנדוי חל עליו צריך להתירו ולסלקו כיון שחל אצל הנדר ואפילו השבועה אינה כן שאין כאן דבר של עונש אלא שחייב עצמו בשבועה לעשות כן וכבר עשה מה שנשבע לעשות וכיון שכן אפילו קבלו הק"ק ההסכמה הקדומה עליהם על תנאי שלא יעבור עליה שום קהל אעפ"י שכשהמשך הזמן עבר איזה קהל מ"מ כיון שקבלוה בקנס נח"ש כמו שכתוב בהסכמה כבר חלה עליהם וכיון שחלה בהסכמת כל הקהל איך יעלה על דעת אנשי הקהל הנפרדים שהם מיעוט הקהל לבטל ההסכמה דדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דאפילו יסכימו כל הקהל מקטון ועד גדול להתיר ההסכמה הקדומה אין כח בידם כדמוכח בפסקי מהר"ר דוד הכהן ז"ל בית י"ד.