שהרי כתב המרדכי בשם הר"ם שמי שנהג איסור בדבר היתר שצריך שאלת חכם להתירו. כתב וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג דעתו היה לעולם לנהוג כן דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם וכו'. הרי שאם לא היה כוונתו לנהוג כן לעולם לא חשיב מנהג כ"ש בנדון דידן שאפילו פעם א' לא נהגו כך בתורת מנהג כי אם שהיו לוקחים מן הבא לידם אבל אם מנהג הספרדים היתה כוונתם בתורת קבלת מנהג האונגאריש נר' שאין להם התרה שאין זה מנהג בטעות שהרי מעיקרא היו יודעים שהוא מותר מן הדין כדברי הפוסקי' המתירי' ומכל מקום נהגו איסור כדברי הפוסקים האחרים למגדר מילתא ולאפרושי מאסורא בנדון כי האי לית ליה היתרא וכמו שכתב ר"י וז"ל דבר שהוא יודע שהוא מותר ונוהג בו אסור משום חומרא כגון לישב על ספסלי נכרים בשבת דמחזו כמקח וממכר ולצאת בקורקסי בשבת דילמא משתלפי ואתי לאתויי התם אין חכם רשאי להתיר וכן כתב הרשב"א וכן כתב הר"ן פ' מקום שנהגו על דברי הירושלמי כמו שכתב הר' יוסף קארו יצ"ו יורה דעה סי' רי"ד.
דברי ריבות · חלק נ״ב סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.