דברי ריבות · חלק ת׳ סימן ו׳

אבל במה שבא בשאלה שטוען למך שתלכנה הן אל מקומו ואל ארצו והיתומות טוענו' שהבת אצל האם לעולם בזה איכא לספוקי שעם היות שהבת אצל האם לעולם בנדון הזה היינו יכולין לומר שהאם עצמה היתה מחוייבת ללכת לארצו מתוך מה שנראה מדברי השאלה שהרי יעקב הנזכר היו לו בנים ובנות בעיר אשר היה הוא דר שם ואחר כך יצא הוא משם והניח אשתו ובניו שם והלך לעיר אחרת ויקח לו משם אשה ושמה דבורה וכתב הרמב"ם פרק י"ג מהלכות אישות איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו שעל מנת כן נשאה אף על פי שלא פירש וכן פסק הטור אבן העזר סימן ע"ה או נאמר שכיון שכבר גבתה כתובתה ואין לה מזונות כבר נסתלקה מאותו החיוב כיון שמת בעלה ואמרי' הבת אצל האם לעולם והאמת הוא שהבת אצל האם לעולם וכן משמע מהא דתנן פרק הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר פי' רש"י האם שגירשה הראשון ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה וקאמר בגמרא זאת אומרת בת אצל אמה ופירש רש"י דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופים אותה לדור אצלם וכתב המרדכי שמכאן למדו על כל אדם שפסק לזון לחברו שנה או יותר אם הוצרך לילך למקום אחר שהמקבל צריך לתת לו שם כפי שיעור שהיה מוציא עליו בביתו וכיון שכן חייב למך זה לתת מזונות הבת שם אצל אמה.