דברי ריבות · חלק של״ח סימן ד׳

וראיה לזה דגרסינן במציעא פרק השוכר את האומנים ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה אמר ליה קא ממטינא ליה לדוכתא פלוני אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא ליה נהליך אזל ולא אזדבנא ובהדי קא אתא אתניס את' לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבה לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר אמר ליה חזרה דהאי הליכה היא מאי טעמא סברא הוא בחזרתו אילו אשכח לזבוניה מי לא זבניה והכי איתא בנדרים פרק ד' נדרים, ואם איתא דבנדון כי האי נקרא מכר גמור ומוטל עליו בתורת הלואה מאי קא פריך ליה רבא לרב נחמן מהלוקח בגדי' לשגרן לבית חמיו וכו' שאני הכא שמשעה ראשונה זקפו עליו במלוה ותורת הלואה עליו ולכך חייב באונסין עד שיבואו ליד המלוה אלא ודאי אין לו דין לוה אלא דין שומר שכר שנפקד אצלו פקדון וכן פירש שם בנדרים הר"ן כל הנאה ללוקח היא ולא למוכר והוה ליה כשואל דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין וגם כן נראה כן מלישנא דגמרא דנדרים שמביא אותו מעשה דפרק האומנין וקרי ליה ספסירא וכן פירש שם הרא"ש סרסור מקבל החפץ בקצבה אם ימכור ביותר המותר שלו ואם לא ימצא קונים יחזיר החפץ לבעליו וכן הטור הביא דין זה בהלכות ח"מ סי' ק"פ כי אינו אלא שליח כמו סרסור שהוא שומר שכר מהפקדון שנפקד לו וכיון שדין פקדון יש לו חייב לוי להחזיר הסחורה לראובן כמו שכבר הוכחתי.