דברי ריבות · חלק ש״ו סימן ב׳

תשובה אין בקנין זה שום ממשות כלל וטעמא דמילתא דהא ק"ל דיד בעל השטר על התחתונה בכל לישנא דמשתמע לתרי אנפי כ"ש בנדון הזה דנראה דאין כאן שום משמעות אחר כי אם שראובן ושמעון הם נטלו הקנין מעצמם ותפשו הסודר מדלא כתיב והלכו מעצמם ונטלו הקנין דאז הוה משמע שההליכה היתה מעצמם אבל נטילת הקנין היתה מחמת שהקנה לו הסודר לוי הנז' אבל השתא דכתיב והלכו ונטלו קנין הם מעצמם משמע ודאי שנטילת הקנין היתה מעצמם וכיון שכן ודאי שאין בקנין זה ממש וטעמא דמילתא דהא ק"ל דאין קונין אלא בכליו של קונה וזה שהקונה יתן כלי למקנה ומתוך כך יקנה המקנה החפץ או מתחייב במה שמתחייב חליפי הכלי שהוא נותן לו אבל בנ"ד שהם מעצמם נטלו הסודר נמצא שאין כאן סודר של קונה שיקנה לו הסודר ההוא מדעתו כדי שיתחייבו ראובן ושמעון הנז' בחליפיו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתשובותיו וז"ל איש אחד אחז בכנף מעילו של חבירו ואמר לו אני נוטל קנין שאני חייב לאדון העיר כך וכך וכו' והשיב קנין אין כאן דאין קונין אלא בכליו של קונה והיינו דקרינן ליה חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה ומה שאנו קונין בסודר של אחרים שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפס בכנף חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום שאין כאן סודר של קונה ולא של מקנה ולכולי עלמא זה האיש לא עשה כלום ע"כ אף בנ"ד כיון שראובן ושמעון הנז' הם מעצמם נטלו הסודר והקנין נמצא שלא היה בכליו של קונה ולא הקנה להם הקונה סודרו לשיתחייבו ראובן ושמעון בחליפיו נמצא שאין כאן לא קנין ולא חיוב זהו מה שנראה לע"ד הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.