ועוד דהא קיימא לן לעולם אומדין דעת הנותן כמו שכתב הרמב"ם פרק ששי הלכות זכיה ומתנה שכתב לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברי' מראים סוף דעתו עושין על פי האומד אע"פ שלא פירש וכיון שכן בנדון דידן הדעת נותן מתוך צואתו שלא נתכוון לתת לבת זבולון הנשואה אחר שנתן לה נדונייתה אלף לבנים ושתשאר לה עדיין זכות בנכסים מטעם ירושה בהיות שהקפיד עם בן אחיו יהודה שלא יקח כי אם אלף אשפרוש הדעת נותן שלא עלה על לבו כך אף על פי שלא פירש כל שכן עכשיו שמעידים העדים שפירש דבריו שכל שאר הנכסים נתן במתנה לאחיו באופן שאין העדים מכחישים שום דבר מן הכתוב בשטר אלא מגידים האומדנא שהיה לנו לפרש מעצמנו אומרין ומעידים שכך היה בפועל וכתב הרב הררי"ק נר"ו ח"מ סימן ר"ן בשם הריב"ש ז"ל וזה לשונו נראה לי דלענין שכיב מרע אנו הולכין אחר אמדן דעתא ומקיימים דבריהם בכל מה שאנו רואים שהיה בדעתם לומר בכל כיוצא בדברים אלו.
דברי ריבות · חלק רנ״ג סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.