דברי ריבות · חלק רל״א סימן ד׳

ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן פרק קמא דף ט' ע"ב פלוני רבעו לרצונו הוא ואחר מצטרפין להורגו הרי שאע"פ שחיוב ההריגה לא בא אלא מצד העדות שמעיד על עצמו שרבעו לרצונו והוא קרוב אצל עצמו אפ"ה פלגינן דבורא ומהני העדות לגבי חבריה בנדון דידן נימא נמי הכי דאף על גב דלא מהני העדות לגבי האב שהעד קרוב לו מכל מקום פלגינן דבורא ויהני לגבי הבת וי"ל שכת' הרא"ש בפסקיו במסכת מכות בשם הראב"ד שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דבורא דהא לא פליג בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה אלמא לא פלגינן עדותם והא דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין משים עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי שאינו דמי שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ודמיא להא דאמרינן במקיימי דבר הכתוב מדבר דכי היכי דכשנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדותן בטלה הכי נמי כשנמצא לאחד מהן קרוב או פסול שהרי מקצת העדות בטילה מחמת קורבה וכו'.