דברי ריבות · חלק רכ״ד סימן ט״ז

ועוד יש צד אחר להקל בהתר שבועה זו והיא שהאנשים הטוענים שהיו אנוסים בשבועתם הם נאמנים לעצמם וכמו שכתב הרשב"א הביאו בית יוסף הלכות נדרים סי' רכ"ח וז"ל אפילו לא מסר מודעא וראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעקרו ולא עוד אלא אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן ומחילין לו ולא שצרי' להיתר חכם מן הדין דאין צריך להכיר באונסו אלא במכר אבל לא בגיטא ומתנה וכ"ש באיסורים שכל א' נאמן על עצמו וכו' עד אבל אם הוא אינו מודה מה שכתבו העדים שהם ידעו והכירו שמרצון נדר דברים בטלי' כתבו דאין אדם יודע מה בלבו של חבירו הרי שאפילו עדים מעידים שהיה הנדר ברצון הוא נאמן על עצמו לומר שהיה באונס כי הקדוש ברוך הוא לבד הוא בוחן לבות וכיון שכן בנדון דידן האנשים הטוענים שאנוסים היו ודאי דנאמנים ואינם צריכים היתר כי אין להם שבועה וכיון שכן יכולים האחרים המושבעים לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי אלא שיהיו כלם מושבעים ועומדים וכמו שכתב הרא"ש בתשובה באותם שקבלו יחד לעלות לארץ ישראל ועבר אחד מהם שהשני פטור מהשבועה דאדעתא דהכי נשבע שיקיים חבירו שבועתו וכו' אע"ג דאין זה שייך בחרם וכמו שכתב החכם השלם הר' יוסף בן ליב יצ"ו בתשובותיו כלל חמישי באופן שגם בחינה זו תהיה סניף להקל בהיתר שבועה זו מלבד שהדין דין אמת שיכולין להתירה כמו שכבר כתבתי.