וכן נראה ממקום שבאו הפוסקים לדין זה מהא דאמרינן בכתובות פרק הכותב ימר בר חשו הוה מיסק ביה זוזי בההוא גברא שכיב ושביק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפשה ניהלי אזל תפשה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר רבי יוחנן התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה תפשוה אינהו וכו' ופירש רש"י תפשוה אינהו שאף הם נושים בו מעות דוקא לקא הנושים בו מעות דחב להם אבל הלוה עצמו שחייב המעות לאו או כל כמיניה להוציא מזה שתפש לזכות לאחרי' כמאי דאמרינן בשליח שתפש לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה מהאי טעמא גופיה דלאו כל כמינה לחוב זה כדי לזכות את זה כמו שפירש רש"י שם בהכותב. ועוד כתב הרא"ש בפסקיו במציעא פרק קמא על קושיא שהקשו היאך יכול לתפוש בלא הרשאה לימא ליה לאו בעל דברים דידי את כתב וזה לשונו נראה לי דשורת הדין הוא ולא שייך להקשות לימא ליה לא בעל דברים דידי את שהרי אין תובע לדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר אין להשיב לך כיון שאין לך הרשאה אלא הולך ותופש משלו ולא מצי אמר ליה החזר לי מה שתפשת כיון שאין לך הרשאה דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפש המלוה מעצמו ואינו חב לאחרים כיון שהלוה מודה שהוא חייב או השטר מקוים ביד התופש.
דברי ריבות · חלק רט״ו סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.