דברי ריבות · חלק ק״צ סימן ט׳

ואם תאמר והרי כתב חו"מ סימן פ"א בשם הר"אש שאם הודה בכתב ידו שחייב מנה לפלו' או כתב יד אחר והוא חתום עליו וחתימתו ניכרת אינו יכול לטעון שלא להשביע הודיתי דכולי האי לא הוה עביד שלא להשביע עצמו כל שכן הכא בנדון דידן דאיכא תרתי כתב ידו וחתימתו דלא טענינן שלא להשביע עצמו יש לומר דאפילו הר"אש מודה דאפילו בכתב עביד אינש כולי האי שלא להשביע את עצמו וראי' לזה שכתב בתשובה כלל ס"ח סימן עשירי ראובן נפטר ונמצא כתוב באחד משטרותיו בגבו מכתיבת ידו בזה השטר היא החצי מפלוני גיסי אם יזכה גיסו בחצי השטר וכו' והשיב אין בו ממש דאפילו אם הודה לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא אמר אתם עדי יכול לומר עשיתי שלא להשביע את עצמי ואינו אמת דלא עדיף מה שכתוב ממה שאם הודה בפני עדים וכן פסק חו"מ סימן ס"ה הרי דאפילו הרא"ש מודה דעביד איניש לכתוב כתב שלא להשביע את עצמו ומה שכתב במקום אחר דכולי האי לא עביד איניש וכו' היינו שלא להשביע את בניו וכן נראה מתוך דברי התשובה שתחלתה וששאלתה שכיב מרע שהוד' בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו של אביו מי הויא הודאה דלא אמרינן בכי האי גוונא אדם עשוי שלא להשביע את בניו או לא והשיב נראה כיון דאיכא כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאי מסיק ביה אלא פלוני ופלוני שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי, אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא הוה עביד כדי שלא להשבי' את בניו משמע דבכת' לא טענינן לבניו אבל לעצמו אפילו בכתב נמי טענינן ואם זה החילוק לא קשיא מיני' וביה הרא"ש והטור שכתב סימן פ"א בשם הרא"ש דכולי האי לא עביד שלא להשביע עצמו לא דק בלישני'.