דברי ריבות · חלק קס״א סימן ג׳

אבל במה שפסק שכיון שלא בירר לוי חשבון הנכסים תכף ומיד אחר מיתת ראובן שבשביל כך הפסיד נאמנותו שהאמינו ראובן ללוי בזה נראה לע"ד שצריך עיון וזה שהנאמנות והאפטרופוסות הם שני ענינים נפרדים נשואים בשני זמנים מחולפים וזה כי הנאמנות שהאמינו לא היה לזמן המשך מצוי האפטרופסות שאז הנכסים הם של היתומים לשנאמר כיון שלא עשה כהוגן שמיד היה לו לברר חשבון הנכסים כדין אפוטרופוס ופשע במינויו הפסיד נאמנותו ולא יהא נאמן באפטרופוסותו אבל אין הענין כן אלא שהנאמנות שהאמינו היה לזמן שהיו הנכסים של ראובן בהיותו בחיים וכמו שכתוב בשאלה שאמר ראובן שלהיות שלוי הוא שותפו זה שנים רבים ולא בירר נכסיו כמה הם לכן אמר שהוא מאמינו בכל אשר יאמר הוא בנפשו וביהידותו בלי שום ערעור ופקפוק עליו כלל אלא כל מה שיאמר לוי הנזכר על הכל יהיה נאמן הרי שלא האמינו אלא לחשבון שיתן מהזמן שעבר שאז הנכסים היו שלו ובא לומר שלהיות שבפטירתו נתפרדה השותפות וכמו שכתב הרמב"ם פרק ה' הלכות שלוחין הל' י"א וז"ל א' מן השותפים או מן המתעסקין שמת בטלה השותפו' או העסק אף על פי שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשים וכיון שבטלה השותפות והיו רשאים היתומים להשביעו בטענת שמא כמו ראובן ממש על כל מה שנשא ונתן בימי שותפות אביהם וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכות הנז' פרק הל' ג' וז"ל מכאן הורו רבותי שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בודאי וכו' ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לידון וכו' לכן האמינו ראובן ללוי שיהי' נאמן על פי דבורו ולא ישביעוהו יורשיו ממה שנשא ונתן בימי חייו וכיון שכן אף אם עשה שלא כהוגן במה שאיחר חשבונו מכל מקום לא איבד נאמנותו שהאמינו לוי על מה שנשא ונתן בשותפותו.