דברי ריבות · חלק קל״ג סימן ב׳

והטעם דהא דאמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חיוב חייב אפילו בדבר שלא בא לעולם וגם אינו ברשותו וראיה מדתנן בכתובות פרק אע"פ אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף וכתבו התוספות תימא דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב וכו' אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם והשיב ר' אליהו דמצינו בענין זה פרק השוכר את הפועלים דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע"פ שאין לו שום נכסים עכשיו וגם אינו חייב כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחיי' ולכשיהו לו נכסים חל שעבודו ומעתה ואין זה קנין דברים בעלמא וכו' וכן פסק הרא"ש בפסקיו פרק אף על פי וכן הביאו הטור חושן משפט סימן ס' וכתב עוד הטור שם המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב אע"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך לא מבעיא כתוב לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך שהוא חייב שהרי הודה לו בהם אלא אפילו אם אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני כך וכך מדות של פירות הוא חייב וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ז וז"ל ואל תטעה כי יש הפרש בין מחייב עצמו בחוב למתנה כי מחייב עצמו יכול לשעבד עצמו ואף על פי שאינו ברשותו אבל מקנה שנותן לו או מוכר אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו והביא זאת הסברא מבלי שום חולק.