דברי ריבות · חלק קל״ב סימן ז׳

אנו בית דין חתומי מטה נכנסנו לבקר את לאה אלמנת ראובן נ"ע היתה שוכבת על ערש דוי ומחמת אותו החולי נפטרה לבית עולמה הצדק וחיי לרבנן ולכל ישראל שבקה וכשראינו אותה חולה בדקנו להראות את דעתה אם היה מיושב עליה וחקרנו ושאלנו אותה הטיב והשיבה לנו על כל מה ששאלנו ואותה על הן הן ועל לאו לאו וראינו את דעתה מיושב עליה ככל אדם בריא ושלם ככל אחד ממנו וכשראינו את דעתה הזקקנו לשאלתה אשר שאלה ממנו וכן צותה מחמת מיתה ואמרה איך אני לאה אלמנת ה"ר יוסף די טיוול נ"ע ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בלי שום זכר אונס כלל בעולם הנני נתתי במתנה גמורא שרירא וקיימא מתנה גלויה ומפורסמת את נכסי כתובתי אשר מסר לי בעלי שנתנם לי על פי צוואתו אשר צוה לפני מותו אשר היא שרירא וקיימא והן אני אומרת שמנכסי כתובתי אשר הוא סך חמשה ועשרים אלפים וחמש מאות לבנים מן הסך הזה נתתי ומסרתי במתנה גמורה לאמי גי"ראסה ולאחותי קאלורה העשרים והארבעה אלפים והאלף וחמש מאות לבנים יהיה לבני אברהם די טיוול בתורת ירושה ונחלה ולא נשאר לי על המתנה הזאת אשר נתתי לאמי ולאחותי הנז' שום זכות ולא שום שיור ותנאי בעולם רק גמרתי בלבי שיזכו אמי ואחותי הנז' במתנה הזאת זכות גמור ושלם כחומר וכחוזק כל המתנות דנהיגי בישראל ואם יהיה לשום נברא בעולם על זאת המתנה שום טענה קלה וחמורה מעתה ומעכשיו הכל אני מבטלת בטול גמור כחרש הנשבר וכדבר שאין בו ממש רק יזכו במתנה הזאת אמי ואחותי אשר נתתי ומסרתי להם מחמת מיתה וכדי שיהיה להם לזכות ולראיה גמרתי אומר לאמר כתבו וחתמו בכל לשון של זכות וראיה ותנו ביד אמי ואחותי הנז' ויהיה בידם לזכות ולראיה דלא כאסמכתא וכו' והיה זה פה גאליפול יום אחד שבעה ועשרים לחודש סיון משנת השט"ו ליצירה והכל שריר וברור וקיים.