דברי ריבות · חלק קכ״ט סימן ט׳

ועוד דבר מן דין איכא פלוגתא דרבוותא אי בעינן הנך ד' דברים גם בדיני ממונות כמו שכתב הרמב"ם בפרק הנז' וכתב בהגה' שם דרשב"ם ורבי שמואל בן חפני ורבי שב"ט וראבי"ה בשם זקינו רבי' אב"ן כלהו סבירא להו דלא בעינן תנאי בני גד ובני ראובן אלא בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונו' לא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מחזקת היורש מספקא ועוד איכא להביא ראי' ממאי שכתב תרומת הדשן סי' ש"ן ראובן ציוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרים ותקנ' בהן חגור' ונפטר ראובן אחר כך נפטר' גם האש' בת בנו קודם שהגיעו המעות ליד' וכו' והנה בעל האשה תובע המעות ובן ראובן השיב אבי לא ציוה אלא שתקנ' חגורה והיא נפטרה ועל כן נתבטלה מחשבתו וצוואתו וכו' והשיב הפוסק הנזכר דאיכא אומדונא שלא נתן המעות אלא לקנות החגורה והביא ראיה מהמרדכי ממעשה שהיה וכו' וכתב עוד דאף על גב דאין כל האומדנות שוות מכל מקום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ובסוף דבריו מדמי הענין להאי דמייתי פרק ב' דביצ' ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתא אמר רב פפא ארבע מאות זוז שקיל ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל אם אמר לינסיב ברתה והבו ליה ארבע מאות זוז אי נסיב אין אי לא נסיב לא וטעמא דמילתא כמו שפירש סמ"ג וגם רב אלפס פרק מי שמת דלישנא קמא לישנא דמתנ' הוא בין בזוזי בין ברתא כלומר שהן שתי צואות מחולקות זו מזו ולכן בידו לקיים הראשונ' ולא השני' אבל לישנא בתרא ברתי' תנא' וזוזי מתנ' דחד צוואה היא ולכך אי מקיים ליה לתנאי דקיל ואי לא לא וכתב הפוסק הנזכר ולפי זה נדון דידן על כרחיך חד צוואה היא.