ליתא משום דעיקר זה הדין הוא בפרק יש נוחלין והכי אמרינן התם שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו נוטלין ונוטל בכורתו וכן מאתים זוז לפלונית אשתי בכתובתה כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה וכן מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו וקא יהיב טעמא בגמרא כיון דלא צריך לומר כראוי לו ואמרו ודאי לטפויי אתא והוא דבר ברור ומפורס' כי בכל החלוקות שהבי' הגמרא הם דברים ברורי' כי לא הוה צריך לומר כראוי לו לפי כי בהיות האדם נותן לבנו חלק בכורתו אין בזה שום חשש ולא היה צריך לתת טעם לדבריו באומרו כראוי לו וכן בפריעת כתובת האשה אין בו חשש וכן בפריעת החוב ולכן הוא לשון מיות' לגמרי ולטפויי אתא אבל בנדון שלנו שהוא מתנה ואעבורי אחסנתא אינו לשון מיותר לפי שהוא מתנצל ונותן טעם לדבריו לפי שאין רוח חכמים נוחה הימנו שעושה כן בעבור העבודה הנאותה אשר עבדתהו אבל מכל מקום מציאות עובר בעינן כאשר כתבתי.
דברי ריבות · חלק קכ״ד סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.