דברי ריבות · חלק קי״ח סימן ג׳

הרי שהענישה רב יהודה אף כי יכולה לומר לאו לבזויי נתכוונתי אלא לסימני גופו אף בנדון דידן אם יש אמתלא או אומדנא דמוכח שראובן כיון בדבריו לבזות את החכם חייב נדוי וכן פסק ה"ר יוסף קולון שרש אחד ואמר בשם המרדכי הרי שכתב מכמה ראיות דאפי' אפשר לישמט ולומר לא נתכוונתי לכך מ"מ מענישין אותו וכתב עוד ופשיטא שכן הדין נותן שהרי יש לנו להחזיק כבוד המורה בכל עוז וכו' וגדולה מזאת כתב ה"ר יוסף קולון בשרש א' כי כשחכם א' מנדה על דבר א' ובאותו דבר עצמו שייך בו זלזול לאותו חכם אע"פ שאותו חכם לא תלה נידויו בזלזולו מ"מ חל הנדוי מפני הזלזול והביא ראיה על זה כ"ש בנדון דידן שבפי' אמר שמעון החכם שמפני זלזולו נדהו דפשיטא דחל הנדוי אם יש שם צד אמתלא או אומדנא וכל זה מיירי ששמעון החכם כיון בנדויו לשם שמים לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה אבל אם שמעון החכם שונא לראובן מתמול שלשום כנראה מתוך דברי השאלה ושמעון כיון בנדויו לעשות נחת רוח ליצרו ומצא מקום לגבות את חובו ודאי שאין ממש בנדויו ויודע זה כגון שאחרים נכשלו בענין כזה ולא אשגח בהון לנדותן אז ודאי אומדנא דמוכח הוא שלא כיון אלא להנאתו באופן דבעינן תרי אומדני חדא שכיון ראובן לבזות את שמעון וחדא שכיון שמעו' לעשו' נחת רוח ליוצרו ולא ליצרו אז חל נדויו כדמוכח בתרומת הדשן סי' רע"ד אבל אם אין שם אמתלא לנדותו והשיב ראובן אדרבה כמו שכתוב בדברי השאלה צריך לדקדק אם חל נדוי ראובן על שמעון או לא דקיימא לן שכל המנדה חברו שלא כדין ואמר השני אדרבה נדוי של השני נדוי ולא של ראשון כדמוכח בפרק אלו מגלחין מההוא עובדא דריש לקיש בההוא גבר' דאכיל תאיני ורמא ביה קלא ולא אשגח ביה ושמתיה וחזר ליה אדרבה ואתא ריש לקיש למדרשא והצריכוהו ללכת לנשיא להתירו.