בנין ציון · חלק קנ״ג סימן ד׳

אמנם כבר העיר מעכ"ת נ"י לנכון על מה שכתב הב"ש (סי' קס"ה) בשם הזוהר פ' חקת דמצו' דוקא בחליצה וכפי הנראה מדברי הזוהר שם ענין החליצה הוא לתקון המת דאזיל מעלמא בלא בני למען יחוס עלי' הקב"ה ויקבל לנשמתו לעלמא אחרא והגוף ינוח בקבר ואין מזה סתירה למה שכתוב בזוהר חדש פ' כי תצא משום דהוי לי' למיעבד טיבו עם מיתא ואיהו לא בעי לפיכך עבדא לי' קלנא קמא כולא דירקה בפניו ע"ש ואם על ידי חליצה ג"כ נעשה תקון וטובה למת למה תבזה להיבם דז"א דלפי המבואר בזוהר בכמה דוכתי' ובפרט בסבא פ' משפטים תקון היבום מעולה יותר דבזה המת נולד מחדש לתקן את עצמו דבן הנולד הוא בעצמו האח המת ואשתו נעשית אמו ובזה ער ואונן נתקנו בפרץ וזרח וכן מחלון בעובד אבל ע"י חליצה אין תקון כ"כ למת רק שינוח בקבר ושיחוס עליו הקב"ה כנאמר בזוהר פ' חקת ובעי לבטשא לי' לההוא נעל בארעא לאחזאה דשכיך גופא דההוא מיתא וקב"ה לזימנא דא או לבתר זימנא חייס עלי' ויקבל לי' לעלמא אחרא עכ"ל וכיון שאין זה תקון ברור וודאי כ"כ לכן הקדימה התורה מצות ייבום לחליצה וצותה להכלים היבם בשביל שלא יעשה חסד הגדול עם המת להחזירו לימי עלומיו אבל מכ"מ גם בחליצה יש תקון למת כמבואר ויש זה בכלל ג"ח שעושין עם המתים. ולכן אף שאין כופין על ג"ח דדוקא על הצדקה כופין משום דאיכא לאו כמש"כ התוספ' בחולין (דף ק"י) לחד תירוצא מכ"מ נלענ"ד שאפילו הי' אבי האשה מצו' לה בפירוש שלא לחלוץ אחר ששים שנה לא צריכה לשמוע לו כדין המבואר י"ד (סי' ר"מ סט"ו) דאם מצו' האב לעבור אפילו על מצו' של דבריהם לא ישמע לו וכל שכן בנדון זה שגם ע"פ דבורה לא צו' לה אבי' אלא אמר לה שאינה מחוייבת לחלוץ וגם זה ודאי טעות הוא בידה דקשה להאמין שאמר לה אבי' כזה דלא מצאנו בשום מקום שיעור שנים זה ולכן לענ"ד יש לדבר על לב האשה שבל תמנע גמילות חסד מבעלה שמת ושתחלוץ לזכותו אמנם בדברים שהם בסידור חליצה רק מנהגים וחומרות יש להקל אצלה שלא תתבייש מפני מומה וחלישות ידי' ולכן לא תהי' החליצה בפרסום כשאינה רוצה בכך אלא בפני ב"ד של חמשה לבד וכדומה אבל אם לא תרצה לשמוע אין כופין אותה כנלענ"ד, הקטן יעקב.